חזות לימודי המתמטיקה וחזיון העתיד

שר החינוך, נפתלי בנט, קבע יעד וחזון מרשימים מאוד - תוך 4 שנים ובהשקעה עצומה של עשרות מיליוני שקלים יוכפלו מספר לומדי המתמטיקה לבחינת בגרות ברמה גבוהה. "המצב הנוכחי הוא איום אסטרטגי", כך אומר בנט. הדור הבא של מפתחי האפליקציות, יוזמי חברות הסטרט-אפ, ופורצי הדרך הטכנולוגיים מבלים את זמנם כרגע בבתי הספר, ואי טיפוחם על ידי המדינה, ישאיר אותנו הרחק מאחור ביחס למדינות העולם. כך בנט. אני מתבונן נפעם על המספרים האדירים בהם יתוקצבו לימודי המתמטיקה, ומנסה להבין ביחד עם השר כיצד הוא באמת מבקש לטפח הדור החדש של מחוללי העתיד.

עוד דעות ב-ynet:

למה החינוך החקלאי חשוב בימינו?

לאחד את לוחות השנה

שתיקת היועץ המשפטי לממשלה

גל הירש - האדם הנכון במקום הנכון

עת גדלתי במערכת החינוך בשנות השמונים, איש לא ידע על קיומו של הטלפון הסלולרי, המחשב הביתי, האינטרנט, הכבלים, הלוויין, האפליקציות והסטרט-אפ. כן, גם אז אמרו לי כמה חשובים לימודי המתמטיקה, אך איש לא ידע לחזות את העתיד אפילו שנה אחת קדימה. קל וחומר בימים אלה. איש מאתנו אינו יודע לצפות מה יהיה כאן בעוד חמש, שש או עשר שנים, ועל כן הכלים הייעודיים והפרקטיים בהם אנו מבקשים לצייד את תלמידינו, יהפכו במהרה ללא רלוונטיים תוך זמן קצר.

ברור ומובן מאליו שפיתוח החשיבה בתחום הריאלי קרובה יותר לעולם ההי-טק ומהנדסי המכונות וכיפות הברזל, אך הובלה, פריצת דרך, יצירתיות, ומחשבה מחוץ לקופסה חשובים כיום בכל ענף, ואפילו בתחום ההיי-טק שאליו בנט מכוון את מערכת החינוך במלוא העוצמה. כישורים אלה אינם נלמדים כלל בשיעורי המתמטיקה, ובכל זאת התלמיד הממוצע במערכת החינוך שמתלבט כיצד עליו לשמור על אופציות פתוחות בעתידו, יעדיף פעמים רבות לנתב עצמו ללימוד מוגבר של המקצועות הריאליים, רק בכדי "להישאר על הצד הבטוח".

נקודת המוצא היא שלימוד מוגבר של מקצועות ריאליים יסייע בחיים הרבה יותר מלימודי אמנות, ספרות, היסטוריה, מוזיקה וכדומה. אך אם העתיד הוא כה לוט בערפל, האם לא כדאי שנצייד את תלמידנו ביכולות אנושיות שידוע כיום שיכולות לסייע לו לא פחות? יכולות רגשיות ואמפתיה מוגברות, כושר מנהיגות ועבודת צוות, חקר ופיתוח סקרנות אישית, יצירתיות ומחשבה יצירתית, אסתטיקה ומחשבה מופשטת - כל אלה הם כלים היכולים לסייע לתלמיד בכל אשר יפנה בעתידו, ובכל מקצוע בו יבחר לעסוק.

ואין מה לעשות, העוגה, כך לפחות אני זוכר מלימודי המתמטיקה שלי בתיכון (ומאז לא פתרתי ואף לא משוואה אחת בשני נעלמים), היא אינה אינסופית. היא מוגבלת. תקציבי העתק שיזרמו בקרוב לצורך תגבור שעות המתמטיקה, לשעות הדרכה בעבור מדריכים פדגוגיים, מפקחים, שעות הוראה לבתי הספר וכדומה, יבואו תמיד על חשבון דבר מה אחר. במחצית מהסכום, למשל, ניתן

לקבוע יעד לא פחות ססגוני - לכונן במרבית רשויות הפריפריה מערך רחב היקף של שיעורי נגינה, ולהבין את מה שכבר יודעים במקומות רבים בעולם - ילדים מנגנים הם ילדים סקרנים יותר, ממושמעים יותר, רגישים יותר, ונכונים יותר לעבודת צוות. וזוהי רק דוגמא אחת.

בניגוד לבנט איני מבקש שלימודי הנגינה או האמנות יסללו את דרכם של התלמידים לעסוק בכך כמקצוע בעתידם, אלא אך ורק לשם נטיעת כלים אנושיים בסיסיים העשויים לתרום להם בכל דבר שיבקשו לעשות בחיים. כשהעתיד הטכנולוגי כה נסתר מענינו, האיום האסטרטגי האמיתי הוא להתעלם מכך, ולחשוב שיש בידינו הכלים לדעת מה יוליד יום. הדבר היחיד שאנו יכולים לדעת, הוא שסקרנותם של ילדינו, רגישותם, יכולתם להכיל את השונה והאחר, יכולתם לעבוד בעבודת צוות, ואהבתם לטוב והיפה, כל אלה עשויים לסייע להם בחיים לא פחות, אם לא יותר, מהמירוץ המוטרף אחר תעודת בגרות ריאלית עם לימודי מתמטיקה מוגברים.

ד"ר דן שגיב ראש תכנית התואר הראשון לחינוך מוסיקלי, מכללת לוינסקי לחינוך