אחרי שנה בארץ: 5 הדברים שלמדנו על החיים פה

הלילה בני בן ה-12 נרדם עליי. חיבקתי אותו בחושך וחשבתי שעוד כמה שנים הוא עף לצבא, וכמה שבא לי לחבק אותו ולהחזיק אותו, ולשמור עליו קטן, עם בעיות קטנות, עם מציאות פשוטה, וכמה קשה המציאות בארץ.

אני מסתכלת מסביב בבית ורואה את הקישוטים והפסלים מכל רחבי העולם ושאלות לפעמים עולות לי בלילה. השנה הזאת בארץ הייתה שנה של בלבול והמון שאלות כגון: האם היה שווה כל המסע המשפחתי המדהים הזה? האם זה היה נכון לנו? לילדינו? למרות שהיה מרתק ומדהים לחיות עם שבט אינדיאנים בג'ונגלים באקוודור ולצלול עם צבי- ים בפיליפינים, לשרוד את הטרק סובב אנפורנה בנפאל; האם כל זה היה עדיין כדאי?

כל החוויות האלה היו מדהימות. האם זה היה שווה את השנה הקשה שעברנו? שנה שחווינו בריונות, שנה שהבן שלי בפעם הראשונה היה צריך לחוות קרב אגרופים, שנה של תסכול ובלבול, שנה שבה הגענו לארץ והתחלנו לרוץ למקלטים לצלילי הסירנות.

כך נראה הטיול של משפחת קלף

4 שנים מסביב לעולם: איך מציבים גבולות לילדים?

עם הילדים סביב העולם: 5 שיעורים שלמדנו על הורות

3 שנים עם הילדים מסביב לעולם: הרגעים ששינו אותנו

3 שנים מסביב לעולם: איך משלמים על זה?

אנחנו בארץ. אין לזה תחליף באף מקום בעולם

שאלות קשות. אנו יודעים שישראל זה הבית שלנו, היא מקסימה ואין כמו העם הישראלי ושיש גם המון פרגון והמון אהבה, אבל יש גם דברים קשים במדינתנו כגון מצב בטחוני, עלות מחייה גבוהה, לחץ וחוצפה.

יש דברים שקשה לנו איתם ועדיין לא התרגלנו אליהם וזה לפעמים קצת מבלבל. בגלל שחיינו ולמדנו עולם אחר שנים רבות, אנחנו תוהים האם אפשר אחרת ובתוך המציאות הזו אנו בונים לנו את החיים שכן נראים לנו נכונים. זה לקח זמן ללקק את הפצעים, להסתכל סביבנו, להבין שהתהליך שעברנו היה טבעי לחלוטין ולבסוף באמת להרגיש בבית שוב.

היום, כשכבר התרגלנו לדברים שמובנים מאליהם בחיי היומיום, דברים כמו מדפים, מגירות, מטבח שלנו, ארון בגדים... היום טוב לנו, טוב לנו לראות את הילדים עם המשפחה המורחבת והחברים. כיף לשבת בגינה ולקטוף את הנענע בשביל התה,לראות את עץ התפוזים גדל ועוד מעט נותן פירות.

כיף שיש חתול שוב שאפשר להתפנק איתו כשהוא מברבר. יש דברים מדהימים בלחיות בבית, בארבע קירות שהם שלך, יציבים, לא צריך לחפש איפה נהיה מחר, או מה המקום הבא.

יש שקט ורוגע עמוקים בלשבת בגינה ולהסתכל על הרי רכס נפתלי הנישאים מעלינו והפרחים שנעים ברוח, ולדברים האלה אין תחליף באף מקום אחר בעולם. אז רצינו לשתף אתכם בחמשת הדברים הכי משמעותיים שאנחנו רואים בתהליך הזה - מלהסתובב בעולם עם חמישה תיקים על הגב, ובחזרה לחיים בבית יציב בארץ ישראל.

היינו שם לפגוש אותם כשהם חזרו הביתה:

1. משמעות הזמן

דבר ראשון זה זמן. כל הדינאמיקה של הזמן השתנתה בצורה שקשה לתאר. בטיול כאילו הזמן לא היה הזמן של כדור- הארץ, לא היו ימים בשבוע ושעות ביממה, ולא צריך להספיק, לא היו לו"ז וסידורים.

אין בית לנקות, אין דברים שגוזלים כל כך הרבה זמן ואנרגיה. כאשר אתה בשגרה היומיומית, היא זו -השגרה- שמנהלת אותנו ואת הזמן שלנו. לעומת זאת, בטיול היינו יושבים שעתיים שלוש ביום לארוחת הצהריים, משחקים משחקים, מקריאים לילדים ספרים.

חינוך ביתי היה חלק מחיינו, כל יום ארבע שעות. את זמננו בילינו לפעמים בלעשות סתם כלום, לפעמים טיולי טבע באזור בו גרנו, לפעמים צלילות יומיומיות, ולעיתים גילוי מקומות חדשים או פשוט התעמלות משפחתית, אבל היום היה מנותק מלחץ וזמנים. היינו בלי פלאפונים, בלי שעונים, בלי טלויזיה, בלי כלום, והזמן היה יותר ספיראלי מליניארי.

הזמן היה יותר ספיראלי מליניארי

ברוב המדינות שחיינו, אומנם לא מדינות מערביות, לאנשים הייתה "רשות" להירגע לאחר יום עבודה ארוך. שלושה דורות פשוט היו יושבים יחדיו בחצר, מדברים, אוכלים, מצחקקים לשעות. כאן, כחלק מהעולם המערבי, אנו תמיד אחר המרוץ המלחיץ להיות יעילים יותר.

אנו מוצאים את עצמנו רצים אחרי הזנב שלנו במעגלים, דוחפים את עצמנו בצורה היסטרית להספיק עוד ועוד. מלמדים אותנו שהתעסקות במשימות שונות באותו הזמן זה דבר חיובי וכישרוני וככול שאני מספיק יותר, כך טוב יותר.

למרות שאנחנו גרים בצפון ובחרנו לשים את ילדינו בבתי ספר דמוקרטיים, ובאזור שאנטי ובשקט שאנטי, אנו מוצאים את עצמנו לפעמים נאבקים למצוא את הזמן להתחבר לילדים. לפעמים אנו מתרצים למה אנחנו לא יכולים לשבת איתם כי אנחנו עסוקים בלווי משפחות והכנת סדנאות, עסוקים בכל מטלות-הבית.

אנחנו מוצאים את עצמנו מתעסקים בדברים למלא את הזמן ולא לשבת ופשוט להיות. אנחנו צריכים בצורה מלאכותית לעצור את עצמנו ולהגיד "לא, עכשיו אנחנו יושבים עם הילדים שעתיים". אנחנו מתגעגעים לחיוניות שהיתה לנו בטיול, שהזמן נע בעצם כמו גלים בים. בארץ הזמן כאילו השתנה, וזה משהו שאנחנו צריכים לכופף ולהחזיר למקום הרגוע והשקט שאנחנו רוצים שיהיה פה.

שפע זה עניין יחסי

2. שפע

בתקופה זו של הטיול חיינו עם קצת והסתפקנו במעט. היו לנו חמש קעריות, חמשה מזלגות, חמש כפיות, ג'ריקן של חמישה ליטר מים שהפכנו לקערת הסלט, ווק, סיר וגזייה. ופתאום, לאחר חזרתנו, להיכנס למטבח מפוצץ, לא היה לנו מושג איך מתחילים לארגן חמישה עשר סירים בארון.

איך לעזאזל מארגנים את כוסות הגלידה, כוסות היין, כוסות התה וכוסות השתייה הקרה? איך מסדרים שלושה סטים של צלחות, עשרות קופסאות אחסון, וזו רק ההתחלה. במקום להרגיש פיתאום "עשירים" מרוב השפע, הרגשנו מאוימיים.

לקח לי (גבי) שבועות לארגן את ארון-הבגדים שלי כי זה עשה לי כאב ראש בכל פעם שהתבוננתי בו. כל כך הרבה מבחר וצבעים, כל כך הרבה סוגים וגוונים. ואפילו היום, רוב הזמן הארון שלי זה פשוט הר, אין לי מושג איך ליצור מערכת יעילה לפי קטגוריות. גם ככה אני כמו בטיול עדיין לובשת את אותם שלושה, ארבעה פרטי הלבוש כל הזמן.

במהלך הטיול הילדים התרגלו לחיות עם תיק על הגב ומעט מאוד צעצועים וספרים, מה שנכנס לתיקים. ובכל פעם שרצו משהו חדש הם היו צריכים להיפטר ממשהו ישן. ופתאום להגיע הביתה למגירות, מדפים, ארון קיר, פתאום הכל מפוצץ. וכאילו אנחנו הלכנו מקיצוניות אחת אל השנייה. אני בטוחה שעם הזמן נמצא את האיזון ואת דרך המלך, אבל עכשיו אנחנו עדיין בשלבים למצוא איפה האיזון בין המעט שהתרגלנו אליו לבין השפע האין סופי.

אחרי שראינו את הילדים העניים בפנמה, שחיו בבתים עם חורים בקירות וריצפת עפר, או הילדים בפיליפינים שילדינו שיחקו איתם תופסת ובין המשחקים חפרו בפחי-הזבל כדי למצוא קופסאות שימורים כדי למכור ולהביא פרנסה הביתה- חשבנו שבגלל שהיינו עדים לכזה עוני, זה ילמד אותנו ואת ילדינו לכל החיים איך לא להיות חומרניים. אבל המציאות כאן חזקה מכולנו והיא שאבה אותנו פנימה.

אנחנו מגיעים לארץ ויש פה טלפונים חכמים לכולם ומחשבים ניידים בכל עבר והחומרניות נעשית מאוד מרכזית בחיים של כולם. רצינו לא להיות כך אך גם רצינו להיות שייכים. ילדינו לא רצו להיות שונים. עם זאת זה מפריע, מבלבל ומקסים באותו הזמן.

כי אנחנו כן משתלבים בחיים המודרניים במדינה של שפע, אך מצד שני יש משהו שאומר שיש תובנות חזקות במה שראינו, שאסור לנו לשכוח את ההתפתחויות שחווינו, שאפשר לחיות עם כל כך מעט ועדיין להיות מאושרים. אנחנו ממשיכים לחפש את האיזון שלנו בין הפשטות והשפע.

זמן לעצמנו כמשפחה

3. קשר

כאשר טיילנו מסביב לכדור-הארץ, הקשר שלנו עם העולם היה שונה. לפעמים היה לנו אינטרנט זמין. ובזמנים אחרים, היינו ללא אינטרנט או טלפון בכלל. כל שנייה, כל דקה, כל יום היינו מחוברים למה שסביבנו, מחוברים למה שטעמנו, הרחנו, ולמה שהרגשנו.

למדנו להשתעמם וליהנות מהשעמום. היום יש לנו טלפונים חכמים. כל שניה, כל דקה, כל יום אנו מחוברים דרך אפליקציות שונות כמו וואטסאפ ופייסבוק ויודעים מה כולם עושים ומרגישים בכל רגע נתון. אנו פשוט לא מצליחים להשתעמם כתוצאה מהבידור הטכנולוגי האינסופי, ולפני שאנו מבינים מה קורה, אנו מתמכרים לזה.

כבר ניתן לראות יותר ויותר שאינטרנט אלחוטי זמין בכל סמטה ופינה בעולם. באוטובוסים, ברכבות, בטיסות בכל בתי-הקפה, ואיפה לא. יש המגדירים זאת כהתפתחות והתקדמות טכנולוגית. וכתוצאה מזה אנו יכולים לראות בכל עבר אנשים בכל העולם עם ראשים מכופפים לעבר המסך הקטן שבידיהם ללא תקשורת פיזית בין האחד לשני.

הפכנו לאנשים שרוצים לקבל יותר ויותר מידע וזה אף פעם לא מספיק. אנו לא בטוחים שזו אכן התפתחות והתקדמות לבני האדם בכל העולם. מכשירי הטלפון הפכו להיות הסחת דעת ענקית מהדברים שהיו פעם בעלי ערך רב, כגון להסתכל לאחר בעיניים כשמדברים אלינו, זמן משפחה, זמן עם עצמנו, זמן לקצת שקט פנימי, זמן בטבע וזמן להשתעמם.

כאשר עזבנו ב-2011 למסע שלנו מסביב לעולם, מדינת ישראל הייתה הרבה יותר פשוטה, תמימה, ונאיבית. כך הרגשנו בכל אופן. "לרוני רון היה בלון" וזה היה מקסים ומספיק. היום רוני רון רוצה גלקסי 6 כי לכל החברים כבר יש.

בשנה שעברה הבת שלנו - שהשנה עלתה לכיתה ח'- קיבלה טלפון חכם על מנת שתהיה מחוברת לווטסאפ הכיתתי. הטלפון לא פסק מלקבל הודעות עד השעות הקטנות של הבוקר. ורמת-הזלזול בתקשורת שהילדים הרשו לעצמם, היתה קשה לתפיסה.

אנחנו רוצים להיות עסוקים בדברים שאנו בוחרים לעשות, שאיתם אנו מתעסקים באותו הרגע, ולא לקטוע את זה כל פעם שנכנס צלצול טלפוני. זה נכון שכל אחד מאתנו יכול לקבל החלטות אישיות כמה להיות מחובר וכמה להיות מנותק, אבל כשיש ילדים בתמונה, ההשפעה החברתית היא חזקה.

אנו מעודדים אותם לצאת יותר החוצה והם מצד שני רוצים יותר זמן מחשב. אנו רוצים שהם ימשיכו לעסוק באומנויות ובתשוקות שלהם, שיתעסקו בגינון ובנייה, שיבלו זמן עם החברים שלהם, ירקדו, ירכבו על אופניים בפארק, או סתם ישחקו עם החתול.

אנו רוצים שילדינו יישארו יצירתיים, סקרניים ועם ברק בעיניים למרות הבילוי מול המסך ועם כל המאמצים שלנו כן ליצור איזון, זה אתגר לא קטן.

מעודדים את הילדים לבלות את הזמן בפשטות

4. אגו

אנחנו שמים לב שיש צורך פנאטי במדינות העולם הראשון להיות חשוב. ישנו קוד חברתי חזק שאומר שרק אם אני בעל תואר כזה או בתפקיד כזה אז אני שווה משהו. הפכנו לחברה שמונעת על-ידי שכבות של אגו.

חשוב לנו כאוכלוסיה באיזה רכב אני נוהג ואיפה אני גר. דברים אלו הפכו להיות מי שאנחנו ואיך אנו מודדים את הערך של עצמנו. וה'אני' האמיתי פשוט נקבר תחת קודים חברתיים אלו. וכאשר דברים אלו כבר לא חלק מחיינו, כמו בעקבות איבוד מקום עבודה, אנו מוצאים את עצמנו "ערומים", מבולבלים וללא זהות עצמית.

הבה נשווה: הורה א' מקבל משרה במיקום רחוק מאוד ומקום העבודה משלם למעבר למקום החדש עבור כל המשפחה. המשפחה עוברת והורה א' מתחיל את עבודתו. הילדים נכנסים לבית ספר פרטי יקר. ומאחר שהורה א' עובד כל כך המון שעות, הורה א' בקושי רואה את ילדיו. כולם עדיין יהיו גאים בהצלחה של הורה א'.

לעומת זאת, להורה ב' כבר נמאס לרוץ אחרי הכסף ולפספס דברים בחייו. הוא עוזב את מקום עבודתו, הוא ומשפחתו עוברים למקום רחוק שבו ניתן לחיות כמו מלכים במעט כסף, והוא מבלה את זמנו בלהירגע ולהיות עם ילדיו ומשפחתו.

הורה ב' עסוק בלהכיר את ילדיו שוב, לשחק איתם, להירגע איתם בטן-גב. כתוצאה מזה הורה ב' ייתפס כאחד שעובר משבר ומחפש את עצמו. לפי סטנדרטים חברתיים, הורה ב' אינו מוצלח.

מחייכים כי טוב לנו באמת

אנו מוצאים שכאן בישראל, וכנראה בהרבה מדינות מודרניות נוספות, זה קשה סתם להיות בשקט ופשוט להירגע, סתם להיות ללא מעש. (חלק מזה גם כמובן כי לכולנו יש לחץ לגבי כסף- על זה נדבר יום אחר.)

עוד פן של אגו שאנו מתבוננים בו הוא שבעולם שלנו, מגיל אפס, לימדו אותנו ללבוש מסכות ולחייך לעולם, גם כשלא טוב לנו בפנים. בפייסבוק ובכל שאר הרשתות החברתיות אנו מדרבנים מראה חיצוני מושלם או מאושר, כסוג תחרות שלא מדברים עליה, שאומרת ש"אצלי הכל בסדר".

בוייטנאם, כשנכנסנו לקיוסק הפינתי והזקנה ליטפה את ראשי וברכה אותי, הנכד שלה אמר לי "היא לא לגמרי פה" וחייך. לא הייתה שם שום בושה. ובמלזיה כשבחור בן 28 בעל פיגור שכלי ניגש וישב איתנו בשולחן, הוריו,שהם בעלי הבית חייכו ללא התנצלות. הם היו גאים בילד החם והקסום שלהם.

עוד דוגמא: בקמבודיה, אמר לנו מישהו בהוסטל על הדוד שלו ש"הוא משוגע." הוא צחק והרגיש חופשי לשתף אותנו במציאות כפי שהיא. מציאות ללא מסכים, תירוצים, או צורך להעמיד פנים שהכל שונה מהמציאות. הכל פשוט איך שזה.

כשאנו משתחררים מהלחץ להראות מושלמים ומאושרים זה מביא רוגע עמוק לחיים. אהבנו ואנו מנסים לחיות ולקבל את המציאות- גם מלאת כתמים ופיצעונים- כפי שהיא.

אחת ההנאות הגדולות בלטייל בעולם זה חוסר האגו. אתה בן אדם שפוגש אנשים (מקומיים ומטיילים אחרים) שהאגו של הקריירה והעבודה לא כזה חשוב להם ואתה פשוט מי שאתה, ללא מדים, ללא כובעים, ללא תג עובד.

החיים עדיין מלאי שינויים עבורנו כל הזמן

5. שינוי

חיינו צד לצד עם הינדים, בודהיסטים, מוסלמים, נוצרים, אתאיסטים ומה לא. אכלנו מאכלים זרים באדמות זרות עם אנשים זרים שהפכו להיות חברים שלנו. חיינו עם אנשים עניים בטרוף והתחברנו לעשירים מהצד האחר. חווינו אינספור הרפתקאות, סכנות ומצבים לא הכי נעימים שאת חלקם כבר הספקנו לשכוח.

כאשר חזרנו לישראל, ראינו שבאופנים מסוימים הכול פשוט חיכה לנו כמו ביום שעזבנו. אומנם כל הילדים שהכרנו כבר צמחו וגבהו ועם זאת, הרגשנו שאנו השתנינו והרגשנו מבודדים.

כשיושבים עם חברים ומספרים סיפורים מצחיקים,האם זה מתאים לספר על סופת השלגים שתקפה אותנו בנפאל בגובה 5,200 מטר או על שאכלנו בשר איילים מעושן במרחק יריקה מהקוטב הצפוני? לעתים זה נתפס כאילו אנו יהירים וזה ממש לא כך. לעיתים אנו מרגישים כאילו מעולם לא עזבנו וכל כך טוב לנו להיות שוב עם כל המשפחה המורחבת שלנו ועם החברים.

בימים אלו, מאז חזרתנו לארץ, התחלנו ללוות ולהדריך משפחות אחרות שחושקות וחולמות לצאת למסע דומה. בהרצאות שלנו אנו מרגישים שאנו מסוגלים להביא אור לאחרים, האפשרות לחיות גם אחרת. שם, זה כבוד להביא את הסיפורים והידע לאחרים כהשראה להניע בהם את התשוקה לחיות את החיים לפוטנציאל המקסימלי.

השנה האחרונה בישראל, מאז חזרתנו, עדיין מלאי שינויים. ההתאקלמות לחיים בארץ,הייתה מלווה בהמון עבודה רגשית ונפשית עבורנו. בשנה זו ביליתי, אני גבי, שלושה חודשים בהודו לריפוי בעיית גב. קובי בעלי עשה טיול תרמילאים לבדו למשך מספר שבועות בדרום מזרח אסיה, ומשפחתנו כולה בילתה את כל הקיץ באזור הים הבלטי, במדינות כמו שוודיה, לטביה, אסטוניה ופינלנד.

אנו מקווים שהשנה השנייה שלנו בארץ תביא לנו יותר יציבות. אנו מקווים שנוכל לחגוג את הישראליות שלנו, לחגוג את האמת האוניברסלית שבעצם מחברת את כולנו, ולחגוג בעיקר את היופי של מדינתנו ושל עם ישראל שאליהם מאוד התגעגענו כאשר טיילנו.

להתבונן בעולם בדממה

אנו מאחלים למשפחתנו ולכל עם ישראל שנה מלאת אור, לימוד, אהבה ושלווה. אנו מאחלים שלום, בריאות והמון רגעים מיוחדים עם האנשים שאתם אוהבים. ילדינו וילדיכם גדלים כל יום וקרובים יותר ליום בו יפרשו כנפיים ויעזבו את הקן. אבל עד אז, אנו מקווים לחגוג כל יום איתם כאשר הם עדיין עומדים לצידנו.

כאשר חיינו בגואה שבהודו, הלכנו לבקר רופא הוליסטי. כאשר הגענו לקליניקה, מצאנו אותו ואת עוזרו יושבים שם על ספסל יחפים, מתבוננים בדממה. לאחר שסיימנו את שיחתנו, הם נענעו את ראשם מצד לצד וחזרו לענייניהם החשובים של לשבת ולהתבונן בעצים ובעולם בשלווה. אנו מאחלים השנה המון הזדמנויות לשבת תחת עצים ולהתבונן בשקט.

גבי וקובי קלף - המשפחה הנודדת

צילומים: The Nomadic Family