הפסטיבל למוזיקה קאמרית: בטהובן כובש

הנושא המרכז השנה של הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים, שפתח שעריו בסוף השבוע ויימשך עד ה-12 בספטמבר, הוא רביעיות המיתרים ושלישיות הפסנתר של בטהובן. מדובר בקבוצה של יצירות, מקצתן פורצות דרך ממש, שהיתה להן השפעה קריטית על תולדות המוזיקה הקאמרית.

המיתרים כיכבו בפסטיבל

ביום שישי בצהריים שמענו שתי דוגמיות מקבוצת הקונצרטים המרהיבים הללו: במחצית הראשונה של הקונצרט ניגנה "הרביעייה הירושלמית" את רביעית המיתרים ברה מז'ור אופוס 3/18. זו יצירה מורכבת שתחילתה נינוחה וסיומה אנרגטי ווירטואוזי. "הרביעייה הירושלמית" הותיקה היא בדרך כלל הרכב מעולה, שמנגן בהצלחה רבה כבר 20 שנה. אך הפעם הביצוע היה נרפה מעט ולא לגמרי ממוקד. 

לעומת זאת, במחצית השניה של הקונצרט שמענו ביצוע מעולה של השלישייה, אולי המופלאה שנכתבה אי-פעם - שלישית הפסנתר מספר 7, המוכרת יותר כשלישיית ה"ארכידוּכָּס". השלישייה הזו נעה על-פני מנעד רגשות רחב: יש בה ליריות אינטימית כמו גם הוד והדר הירואים.

הפעם היא נוגנה בידי שלושה נגנים צעירים, כל אחד כוכב עולה בתחומו: הפסנתרן הבריטי הצעיר (27) סאנווק קים, הכנר מיכאל ברנבוים (30, בנו של דניאל ברנבוים) והצ'לן אישטוואן ורדאי. הביצוע שלהם היה שוצף, אנרגטי ועם זאת לא דרמטי מדי או מוגזם. ועל אף שאינם פועלים דרך קבע כשלישייה נגינתם הפליאה בתואמות בשלה, משהו שמתרחש רק כשיש קשב הדדי של ממש.

אך גולת הכותרת של הקונצרט היתה דווקא ביצירה הרבה פחות מוכרת ובהרכב כלי חריג למדי: השלישייה לקלרינט, צ'לו ופסנתר מאת אלכסנדר פון זמלינסקי. זמלינסקי, יהודי אוסטרי שבערוב ימיו נמלט לארצות הברית מאימת הנאצים, הוא קומפוזיטור נשכח, אף שהיה מוכר למדי במחצית הראשונה של המאה ה-20. המוזיקה שכתב לאורך השנים מסמנת את המעבר מהקלסיציזם המובהק למוזיקה המודרנית.

הרכב חריג. השלישייה לקלרינט, צ'לו ופסנתר

בתחילת דרכו הוא הלחין מוזיקה במיטב המסורת הרומנטית (ולא בכדי יוהאנס ברהמס היה מתומכיו הגדולים אז). בהמשך הוא הלך והתנתק מהטונאליות הקלאסית (בין השאר בהשפעת ארנולד שנברג שהיה הגיס שלו וחברו הטוב).

היצירה ששמענו בקונצרט היתה מן המוקדמות שלו (1896) והיא רומנטית שמרנית. ההשפעה של ברהמס ניכרת בה היטב, גם בתזמור ובודאי בנושא במרכזי של הפרק האחרון. ויש בה דואט מלהיב בין הצ'לו לקלרניט. את היצירה החביבה הזאת ניגנה שלישייה צעירה יחסית, אך כולה כוכבים: הקלרניטיסטית הישראלית שירלי בריל, הפסנתרן יונתן ענר והצ'לן הקוריאני-אמריקני טים פארק.

אלנה בשקירובה על הפסנתר

בריל הופיעה בזמנו, כסולנית צעירה, עם התזמורת הפילהרמונית בניצוח זובין מהטה. כיום היא מתגוררת בברלין עם בן זוגה לחיים (ולקונצרט זה) יונתן ענר. ענר משמש פרופסור למוזיקה קאמרית באקדמיה למוזיקה בברלין ושניהם מרבים להופיע באירופה. גם טים פארק הצ'לן פועל היום מברלין. הוא אגב מנגן על ג’נרו גליאנו - צ'לו נדיר שנבנה בנאפולי ב־1740. השלישייה הפגינה נגינה זורמת, מוזיקלית מאוד ולא מאומצת לכאורה, והמופע שלהם שפע חינניות אנרגטית וחדוות נגינה מובהקת.

הצעירים אובדים למוסיקה קלאסית

הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית הוא האירוע החשוב ביותר בישראל בתחום המוזיקה הקאמרית, כבר שנים רבות. גם בעולם יש לפסטיבל הזה מוניטין משובח, מה שמסביר בין השאר את נכונותם של מוזיקאים מהשורה הראשונה להופיע בו חינם אין כסף, למעט הוצאות טיסה ושהייה בארץ. ברור שמעמדה של המנהלת האמנותית, הפסנתרנית אלנה בשקירובה ורעייתו של דניאל ברנבוים, מועיל לעניין.

קשה לסרב לבשקירובה. אך מעבר לכך יש בפסטיבל אווירה שמושכת אליו את האמנים הללו. העריכה האמנותית של בשקירובה מערבת במינון אינטלגנטי מאוד ומדויק את המוכר והאהוב עם הבלתי ידוע, את הפופולרי עם המאתגר - והאמנים נהנים מאוד מהנגינה בצוותא ומהאווירה הבלתי-פורמלית. הם מתגוררים כולם בבית ההארחה הציורי במשכנות שאננים, אל מול חומת העיר העתיקה, שם מתחככים זה בזה, אמנים ותיקים ונודעים לתהילה, עם צעירים שכבר דרך כוכבם.

לא בכדי הכרטיסים לפסטיבל נמכרים מראש חודשים רבים, וקשה להשיג מקום פנוי. מה גם שאולם הבית של הפסטיבל - י.מ.ק.א. ירושלים - הוא אמנם יפיפה אך קטן יחסית (כ-650 מקומות בלבד). הקהל, נאמן שנים ונלהב, הוא עקב אכילס של הפסטיבל - לא בשל מה שיש בו, אלא בשל מה שאין בו: צעירים.

חוששני שלא אגזים אם אומר שהגיל הממוצע מתקרב ל-70. זה אותו קהל תרבותי, ירושלמי ברובו, שמלווה את הפסטיבל מסוף שנות ה-90. קהל מצוין - קשוב ואקטיבי, בקיא ובעל טעם. אך הנגנים הנהדרים בני השלושים, לא ימצאו בו את בני דורם. התמעטות חובבי המוזיקה הקלאסית בקרב הצעירים היא בעיה עולמית. מצד אחד הנגישות של מוזיקה קלאסית מעולם לא היתה גדולה יותר - בין השאר באמצעות מגוון תזמורות והרכבים מוזקליים נרחב, תעשיית הקלטות חסרת תקדים בהיקפה והחשיפה למוזקה קלאסית באמצעות האינטרנט.

אך במקביל חלה סטגנציה בנפח הקהל שמגיע לקונצרטים חיים של מוזיקה קלאסית. מאז שנות ה-60 איבדו אולמות הקונצרטים, מדי עשור, כעשרים אחוזים מהמאזינים שגילם מתחת ל-30. היום אם כן הם כבר נעלמו לחלוטין. המוזיקה האמנותית (מונח עדיף מ"מוזיקה קלאסית") נדמית לרב הציבור, ובוודאי לצעיר, כאנכרוניזם משמים והקונצרטים מרתיעים. קהל חדש אחר אין, וכך מוצאים עצמם ארגוני המוזיקה הקלאסית נאבקים על הישרדותם.

מדובר בבעיית עומק, כאמור עולמית, והנושא גדול מדי מכדי שנעסוק בו במסגרת הזו אך בכל-זאת, כמה הערות בקצרה: ראשית, בעבר הרחוק מוזיקה היתה חלק מלימודי החובה בבתי הספר. העידן הזה חלף וחינוך מוזיקלי נעלם לחלוטין ממערכת החינוך. למותר לציין שזה לא בלתי הפיך. כמו כן, קונצרט אופייני של מוזיקה קלאסית נראה מרוחק, מכופתר ובלתי אישי. "הקור" לכאורה הזה מרתיע את צרכן המוזיקה הצעיר, גם אם אישית הוא מאזין למוזיקה קלאסית או אפילו עוסק בה. אשר לצרכני המוזיקה הצעירים, גם המתוחכמים שבהם, הרי שאלו "מתוכנתים" לצריכת של יחידות מוזיקה קצרות, 2-4 דקות בממוצע. הדבר אינו תואם את המבנה האופייני של מוזיקה אמנותית.

המוזיקה הקלאסית, שוב בשונה מהרגלי הצריכה של מוזיקה פופולארית, פונה אל הממד האנליטי, האינטלקטואלי. יש לה מבנה פנימי מסועף, היא מסובכת תכנונית, והאופן שבו היא "עובדת" על מיתר הרגש הוא מורכב, לא ישיר. זה מצריך מאמץ אקטיבי מצידו של המאזין. ובל-נשכח את בעיית העלות. מלכתחילה, תזמורות וארגוני מוזיקה קלאסית הם מוסדות גדולים מאוד ויקרים. מחירי הכרטיסים בהתאם. נואשותם הכלכלית של המפעלים הללו גוררת עלייה גדולה עוד יותר במחירי הכרטיסים, מה שמרתיע קהל צעיר, אפילו אם הוא חובב מוזיקה קלאסית.

וזה מחזיר אותנו לפסטיבל. הפסטיבל הזה חייב לדעתי לקחת על עצמו, כבר בשנה הקרובה, משימה חיונית: להביא צעירים לקונצרטים שלו. בפסטיבל ישראל פעלו השנה בכיוון, בהצלחה לא מבוטלת.

במהלך החודשים שקדמו לו, חרשו מנהליו בתי ספר למשחק ואקדמיות למוזיקה. הם ספקו להם כרטיסים קבוצתיים במחירים מוזלים מאוד ואף ארגנו עבורם כיתות אמן ומפגשים עם האמנים שהגיעו מחו"ל. אם בשקירובה והמנהלים הישראלים של הפסטיבל ייקחו על עצמם משימה דומה, יחליטו שהם מקצים 20% מהכרטיסים לצעירים, במחירים מסובסדים, ויפעלו בשיווק ממוקד וישיר להבאת הצעירים הללו, זה יהיה מהלך בעל חשיבות קריטית. הצערת הקהל אינה רק מהלך תרבותי, חיוני לנוף התרבותי שלנו, אלא גם מהלך להצלת הפסטיבל מהכליה הבלתי נמנעת שדרך הטבע מזמנת לו.