על מה אני חושב כשאני חושב על אהבה

עד היום אני לא יודע מי הציע למי להתחתן. למרות שאני מכיר אותם כבר די הרבה זמן, אף פעם לא שאלתי, אבל אני יודע שהם היו נחושים לעשות זאת. כל כך נחושים עד שאפילו מצב ביטחוני קשה לא עמד בדרכם לשם. הוא היה אמור להיות בחופשה מהצבא, אך כמה ימים לפני החתונה הוא נקרא לשוב לצבא, ואילו לאורחים הם הודיעו שלמרות הכל, הטקס יתנהל כרגיל.

בתמונות החתונה שלהם היא לבושה בשמלה לבנה, כשהינומה עדינה מרחפת מאחוריה. הוא חובש כיפה לבנה ומדים. אני חושב שאת הלילה שאחרי החתונה, הם לא בילו ביחד כי הוא היה חייב לחזור אל הגדוד. לימים הדברים חזרו לסורם. תפקידו טלטל אותם ברחבי הארץ. מאוחר יותר נולד להם בן יפה וחכם.

היא בשמלת כלה, הוא במדים(צילום: אוסף פרטי)

בגיל צעיר מאוד, לאחר סדרת בדיקות קפדניות, ניבאו הרופאים שתהיה בעיה התפתחותית. שהילד הראשון שלהם יהיה נכה, אולי אפילו מפגר. יחד הם החליטו לא להישבר. הם התרוצצו בכל רחבי הארץ עד שמצאו כירורג שהבטיח "לתקן את הילד". זה מה שהיא זוכרת שהוא אמר. עד היום היא זוכרת. גם הוא זוכר את זה.

הם עברו עם הילד סדרה של ניתוחים וטיפולי פיזיותרפיה. מתרוצצים מבית חולים אחד לרופא אחר. לימים הילד גדל, אמנם עם מגבלת תנועה, אבל הוא גדל להיות איש מבריק ומצליח, זכה בפרסים בתחומו, נשא אישה נהדרת, גידל משפחה קטנה משלו ופתח פרקטיקה.

קשר מעורר השראה שרק הלך והתחזק(צילום: אלבום משפחתי)

בתקופת הטיפולים של הילד, אי אז עוד בהיותו פעוט, התחזקה הזוגיות של הוריו במסגרת המאבק על עתידו, התחזקה לה תחושת הביחד. עם התחושה הזו הצטרף אל המשפחה הילד השני. הוא גדל פרוע, ילד בלי גבולות. נסע לאן שלקחה אותו הרוח. למזרח הרחוק, אל מעבר לאוקיינוס, למרכז ולדרום אמריקה. הוא אהב לצלול אל ספינות טרופות במעמקי הים ולצנוח ממטוסים תקינים לגמרי. אהבתם אליו הדירה שינה מעיניהם, בייחוד כשהיה כה רחוק מביתם, אך גם כה קרוב לליבם.

אני חושב שבימים ההם, כשהוא היה מטייל באיזו סירה באמזונס או מטפס על הר בהימלאיה, מה שהחזיק אותם מטירוף הדאגה היה הקשר החזק שלהם. הזוגיות המיוחדת הזאת. לימים, כשנרגע וחזר ללא כל פגע מנדודיו, מצא לו אישה טובה והתיישב. או אז יכלו גם הם לשחרר את האוויר ולהירגע. זוגיות זה דבר חזק מאין כמוהו, כך ראיתי זאת אצלם. הימים הארוכים והלילות חסרי השינה שעברו בחייהם לא היו פשוטים והותירו צלקות רבות בליבם, אבל הם נותרו ביחד כל הזמן. לפעמים רבים, לפעמים אוהבים, ולעיתים מתלוצצים כמו בני העלומים שהיו כשהתחתנו.

כשביתם התרוקן, החיו את תשוקתם מפעם ושבו לבלות עם חברים. העייפות שרבצה עליהם לאורך השנים - נראה היה שהיא מעט נשטפת מהם. בתמונות עדכניות אפשר לראות שוב את החיוכים ההם שהיו להם פעם באותה תמונת חתונה שנתקלתי בה. נדמה שהמדים וההינומה כמו נצרבו באישיותם. הוא נותר קשוח, היא שברירית (למרות שאני חושב שבשנים שחלפו היא הפכה קשוחה יותר והוא משנה לשנה מגלה שהוא עשוי מרסיסים).

כשהילדים עזבו, החיו מחדש את התשוקה והתחביבים(צילום: אלבום משפחתי)

למרות שהייתה תקופה שחלקנו מגורים משותפים, נתתי להם את הפרטיות שהיו זקוקים לה. אני לא יודע מה היה שם בחדרי חדרים בשעות הקשות, בימים חסרי מנוחה, בלילות בהם העתיד היה נראה אבוד, כשדאגה וחרדה היו הדברים היחידים שאפפו את חייהם. אני מניח שגם לעולם לא אדע. אני לא יודע אם אני יכול לשאול, אם זה יפה שאחטט כך, למרות ההיכרות שלנו.

האהבה שלהם, הזוגיות הזו שנרקמה, היא האינטימיות האמיתית של יחסי בעל ואישה. אינטימיות שמורכבת מאינספור רגעים קטנים של התלבטויות והחלטות הרות גורל ושתיקות, דאגות ובכי, וחיבוק וחיוך ומבט, ואושר קטן ויד ביד.

את ההשראה שאני שואב מהזוגיות שלהם אוכל רק לנסות ולנסוך אל תוך הזוגיות שיש לי היום. לכם הם אולי נראים כמו עוד זוג, הרי כל זוג עובר זמנים קשים. אבל בשבילי, הם מיוחדים. אני מתמלא מהם השראה כי אני מכיר אותם ממש טוב. לא אמסור את שמותיהם הפרטיים, אבל אני בדרך כלל אני קורא להם אמא ואבא.