כיצד נתגבר על "הטרגדיה של ההמונים"?
אדם סמית', שהגה את כלכלת שוק החופשי, האמין כי כוחות ההיצע והביקוש מאזנים את עצמם. אך כך נוצרה "הטרגדיה של ההמונים", שבאה לידי ביטוי למשל בזיהום אוויר כתוצאה מהתיעוש המוגבר בשוק החופשי. האם האדם החדש יצליח להתגבר על האתגרים האלו?
האם אנחנו באמת חיים בתוך כלכלה חופשית? המשיבים חלוקים בדעתם. אנשי ימין כלכלי וליברטריאנים יגידו שלא מספיק. המסים, הם יגידו, והתקנות והחוקים – כל אלה פוגעים בחופש שלנו. להיפך, יגידו אנשי שמאל כלכלי, סוציאל דמוקרטים וחסידי מדינת רווחה: אין מספיק תקנות. אין מספיק הגבלות.
לטורים האחרונים של אושי שהם-קראוס :
חכמת המונים: האם אתם הטיפוס שמביט לאחור?
חכמת המונים: איך קן הנמלים מתנהל מעצמו?
נשאל שאלה נוספת: מה דעתכם על מדינת רווחה? חס וחלילה יגידו אנשי ימין: למדינה אין זכות מוסרית להיכנס לכיס שלי באמצעות מיסוי ולחלק את הכסף על פי קריטריונים שקבעו אחרים. הפתרון הוא צדקה. אם אני רוצה לתת, יגיד איש ימין כלכלי, אתן.
חובה להעצים את מדינת הרווחה, יגידו אנשי שמאל כלכלי: לא הוגן שהשוק החופשי יצמיח ענקים כלכליים על חשבון עניים מרודים. מי קובע מה זה "הוגן" ישאלו אותם אנשי ימין. ועוד ועוד ועוד.
אבל הטור הזה ישאל האם אלה שתי האפשרויות היחידות. האם לא אפשרית, ישאל דירק הלבינג, הסוציולוג שאני מציג, מדינה חופשית לגמרי שיוצרת באמצעות שוק חופשי הוגנות? נתחיל.
על הטרגדיה של ההמונים
בואו נדבר על שתי מדינות: לאחת יש נשק גרעיני. המדינה השנייה פוחדת מהמדינה הראשונה ומצטיידת גם היא. האם היא נהגה בתבונה? כן ולא.
כן, מפני שהיא מגבירה את הבטחון שלה. עכשיו היא יכולה להרתיע את המדינה הראשונה.
אז למה לא? מפני שההצטיידות שלה מבהילה את המדינה הראשונה והיא מצטיידת עוד. ביחד איתה הולכות שכנות נוספות ומצטיידות גם הן בנשק גרעיני. והנה, הבטחון של המדינה שלנו פוחת.
אז מה רציונלי מבחינתה לעשות: האם להגביר את ההצטיידות שלה? להישאר באותה רמה או לוותר על הנשק? שאלה טובה. החוקר גארט הרדינג מציג לנו במאמר משנת 1968 הדגמה נוספת למה שהוא יכנה בשם "הטרגדיה של ההמונים".
בואו נדבר, הוא אומר, על כר מרעה ציבורי שבו משתמשים בעלי עדרים. כל בעל עדר הוא איש אנוכי ורציונלי. האינטרס שלו, לכן, הוא....?
בדיוק כמו בדוגמה הקודמת - ככל שיגדיל את העדר שלו, ירוויח יותר. אבל היות שכל בעלי העדרים חושבים כמוהו, המרעה כולו לא יצליח להתחדש. הוא יהרס וכולם יפסידו הכל.
על וריאציות קודמות לטרגדיה
הזכרנו בטור הקודם את הפילוסוף תומאס הובס. הוא טען שבני האדם הם בעלי חיים אגואיסטיים ורציונליים. האגואיזם שלהם מוביל אותם להילחם על האינטרסים שלהם ולנסות למקסם את הרווחים שלהם. אחד שותל, השני גוזל. אחד פותח חנות, השני שורף אותה. ואיך זה שייך?
ובכן, אפשר להתייחס אל מה שכותב לנו הובס כאל גרסה מסויימת לטרגדיה של המונים.
מבחינת כל אדם, רציונלי להשתמש בכמה שיותר כוח כדי להשיג יותר. אבל היות שכל האנשים מגיעים לאותה מסקנה - יוצא שכולם מפסידים ואז נוצרת מלחמה מתמדת.
המזל שלנו, כותב הובס, שאנחנו לא רק אנוכיים, אלא גם חכמים. אנחנו מבינים שככה זה לא יילך, ויש לנו פתרון. לפי הובס אנחנו מושיבים לעצמינו על הראש, מתוך הסכמה מוחלטת, את אחד מאיתנו. התפקיד שלו הוא לשמש שליט טוטליטארי. כולנו מוכנים לקבל את המרות שלו בתנאי שכל האחרים יסכימו גם. האיש שולט בנו בכח. אנחנו מאבדים הרבה חופש אבל זוכים במינימום של חיים סבירים.
אדם סמית'
השלב הבא בדרך שלנו הוא השלב של השוק החופשי. אדם סמית', האבא של כלכלת השוק החופשי, גילה משהו יוצא דופן. הוא גילה שמערכות מסויימות שמופעלות על ידי קבוצה של אנשים אנוכיים ותבוניים יצליחו להתנהל בצורה טובה מאוד מעצמן ללא פיקוח כמעט. אדם סמית' לא מניח שקיימים אנשים אנוכיים ואלימים, אלא אנוכיים ומחליפנים - סוחרים מטבעם.
והניתוח שלו מראה כיצד הפעילות של כל אחד מאיתנו בשוק, פעילות שמונחית על ידי השכל האנוכי שלנו, מתנקזת לכוחות של היצע וביקוש ויוצרת שיווי משקל. הכלכלה מתנהלת בחלקה מעצמה.
והנה, עוד שלב של האנושות בדרך לחופש. שלום לעריץ של הובס וברוכה הבאה מדינה מתערבת פחות. אבל כאן אנחנו חוזרים לתחילת הטור. המערכת לא מצליחה לייתר לגמרי את המדינה ועדיין יש צורך במערכות חוקים שמוצנחים מלמעלה. בין אם כדי להתמודד עם כשלי שוק ואם כדי להתמודד עם מה שחלק מהציבור רואה כתופעות של אי צדק.
בעיה נוספת שהמערכת של אדם סמית' לא מצליחה להתגבר עליה היא בעיית הטרגדיה של ההמונים. זה קורה למשל, בתחום של זיהום האוויר. השוק החופשי מעודד תיעוש. תיעוש מזהם אוויר. כולם רוצים תיעוש. האוויר כולו מזוהם. כולנו נפסיד. הפתרון המולבש על המערכת של אדם סמית': נסיונות לחקיקה או תקנות מלמעלה.
דירק הלבינג
וכאן מתחיל הסוציולוג דירק הלבניג את הניתוח שלו. הלבינג חושב שהעידן החדש שאליו הגיעה האנושות מייצר הזדמנות לשחרור נוסף. והטענה שלו כזאת: המצב החדש, כלומר, הרישות של בני אדם, למשל בפייסבוק, משנה הנחה מאוד בסיסית שהניחו גם הובס וגם אדם סמית'.
בניגוד למה שהם חשבו - האדם כבר לא פועל לבדו, אין כבר אטומים חברתיים. את המרחב המופשט של הבודדים החליפה רשת ענקית שמחברת אנשים. נוצר אדם חדש - האדם הרשתי.
והאדם הרשתי מפסיק להיות אנוכי כל כך, הוא הופך לאדם שונה. והשונות הזו תאפשר לנו, אולי, לייצר חופש ללא פיקוח, חופש שרובינו נתפוש כהוגן.
נמשיך בשבוע הבא. שנה טובה
ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ולהאזין לתכנית הרדיו שלי "בעקבות הזהב " המשודרת בימי רביעי ב-12:05, ברשת א' של קול ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
