כישלון מדיניות יישוב הסכסוכים האירופית

למדינאי אירופה יש תפקיד לא מבוטל בהסלמת משבר הפליטים ביבשת. זה שנים רבות שהם מסרבים לקחת על עצמם תפקיד מוביל ביישוב סכסוכים במרכז אסיה, המזרח התיכון ואפריקה. ללא שינוי האסטרטגיה האירופית בנוגע לסכסוכים בעולם, המשבר ילך ויחריף.

עוד דעות ב-ynet

לתמוך בישראל ובהסכם עם איראן - זה לא סותר

משאירים אבק למדע

משבר הפליטים או בעיית המסתננים?

אנשי הסירות - הדור הבא?

התמונות קשות. הן מציגות אלפים הצובאים על גדרות התיל של מדינות אירופה, העומדים צמאים ורעבים בתחנות רכבת והטרגיות של אלו שלא הצליחו ומתו בדרך בחנק, בטביעה או בכל דרך אחרת בדרכם אל אירופה. לחץ תקשורתי זה ממקד את הדיון סביב השאלה הצרה המתייחסת למספר המוגדרים כ"פליטים זרים" אשר אותם יקלטו מדינות אירופה ובכך לכאורה תיפתר הבעיה.

אנשי ימין טוענים כי אלה מהגרי עבודה, שמטרתם להגיע למדינות עשירות, להכות שורשים ובמהלך השנים יאיימו על זהות המדינות האירופיות. אנשי שמאל טוענים כי אלה הם פליטים הנמלטים מאזורי קרבות אשר חייבים בשם שיקולים מוסריים לסייע להם ולקלוט אותם. שני הצדדים בוחנים את הסוגיה מתוך שיקולי פנים. יש להבין כי קליטת עשרות ואף מאות אלפי "פליטים" במדינות אירופה היא בבחינת מלחמה דון קישוטית.

ניתוח מוקדי הסכסוך מהם באים הפליטים והעקורים מעיד כי מספרם רק ילך ויגדל. בעוד שלפני עשור נאמד מספר הפליטים והעקורים בעולם ב-30 מיליון, כיום המספר נאמד ב-60 מיליון אנשים, שני שליש מהם עקורים. רוב האנשים הללו נמצאים במרכז אסיה, המזרח התיכון ואפריקה. מספר זה ממשיך לגדול בקצב מהיר.

ישנם מספר הסברים לגידול המואץ במספר הפליטים והעקורים בעולם. ראשית, המאמצים הבין-לאומיים ארוכי השנים לייצב את הסכסוכים במדינות כמו אפגניסטן, סוריה, קונגו וסודן תוך קידום דמוקרטיזציה לא נשאו פרי. דו"חות גופי האו"ם מעידים כי מדינות אלה ואחרות נגועות בשחיתות. רשויות המדינה חלשות ולא מצליחות לשפר באופן קבוע את השירותים לתושבים. במקרים רבים מוסדות המדינה מפעילים אלימות נגד קבוצות של אזרחים או שמופעלת אלימות בין קבוצות דתיות, לאומיות, אתניות ושבטיות בתוכן.

האסטרטגיות של האיחוד האירופי לניהול סכסוכים אלה מדגישות רפורמות איטיות אשר מגובות בהבטחה לסיוע כלכלי על מנת לעודד עקורים ופליטים להתיישב מחדש. גישה זו לא מצליחה ליצור מנופי לחץ אפקטיביים על ההנהגות המקומיות לערוך רפורמות משמעותיות, כל שכן לקדם זכויות אדם ולעודד אנשים שלא להגר. במקרים רבים, משמש הסיוע מנהיגים מקומיים למטרותיהם הפוליטיות ולא לרווחת התושבים. הדוגמה הבולטת מהשנים האחרונות היא היעדר המחויבות של האירופים לבנייה מחדש של מוסדות המדינה בלוב לאחר נפילת משטרו של קדאפי. מאז הניצחון הגדול בשנת 2011, האלימות נמשכה וכיום לוב היא מדינה מפוצלת אשר האלימות בה הפכה לשגרה.

המדיניות ההומניטארית הקיימת לא מצמצמת את גידול האוכלוסייה אשר למרות המלחמות נמצא בעלייה מתמדת מחד גיסא ומותירה מיליוני אנשים בתנאי מחיה בסיסיים, ירודים וללא תקווה מאידך גיסא. בדיקת דו"חות ומחקרים על הפליטים והעקורים מגלה כי התמונות הקשות בארצות המוצא של אנשים אלה חמורות בהרבה מכל מה שנחשף עד כה בתקשורת המערבית. דוחות של נציבות האו"ם לפליטים מהשנה מעידים על הידרדרות מואצת במצבם של מיליוני פליטים סורים. רבים מהם לא שוכנו במחנות אוהלים. הם מתקיימים מכמה עשרות דולרים בחודש כאשר רוב כספם יוצא על דיור. לרבים אין גישה לחשמל ומים. ילדים לא שולבו באף מערכת חינוך, סבלו מתת תזונה ומבריאות לקויה.

היעדר אופק ברור ליישוב סכסוכים כדוגמת הסכסוך בסוריה לצד זליגת הסכסוכים למדינות שכנות כדוגמת לבנון ועיראק, מאלצים משפחות שלמות לבחור לסכן את חייהן עבור תקווה לעתיד טוב יותר באירופה, על פני חיים סטטיים, מסוכנים במחנות פליטים גדולים. יזמים פליליים רבים מנצלים את המאגר האנושי הגדל של העקורים והפליטים על מנת לעשות רווח מזיוף זהויות, שינוע אוכלוסיות, הבטחות שווא ועוד. לבסוף, מדיניותו ההססנית של האיחוד האירופי בנוגע לפליטים המתדפקים על שעריו דווקא בשל אותם ערכים ליברליים-דמוקרטיים, מחייבים אותו לקלוט רבים ובכך מאותתים מדינאי האיחוד למיליונים אחרים בעולם כי הסיכון שהם לוקחים במסע לאירופה משתלם.

נראה כי האירופים עומדים בסירובם להודות כי יישוב סכסוכים בעולם הוא אינטרס אסטרטגי שלהם לא פחות משהוא אינטרס של סורים, אפגנים או סודנים. חשיבה אסטרטגית חדשה

 באירופה יכולה להוליד אסטרטגיות כגון מחויבות לשיפור דרמטי של מחנות הפליטים ובכך להקל גם על מדינות מארחות כדוגמת טורקיה אשר כיום מתגוררים בה למעלה ממיליון וחצי פליטים.

מדיניות נוספת היא יצירתם של "אזורים בטוחים הומניטאריים" לאורך גבולות סוריה, לוב ואולי אף במקומות אחרים בהם תינתן הגנה על התושבים אשר תאפשר להם לפתח מוסדות אזרחיים בפיקוח ואולי אף בניהול בין-לאומי. מהלך שלישי שאפשר ליזום הוא קידום הכרעתם של סכסוכים תוך יצירת קואליציות כלכליות וצבאיות שלאחריהם יוקמו משטרי מעבר בחסות בין-לאומית אם לא בכל זירת הסכסוך אז בחלקים ממנה. היה והמדינאים האירופים ימשיכו לשחק במספרי קליטה של פליטים בלבד, יהיה זה בבחינת תהליך סיזיפי אשר סופו שיתגלגל כמשא כבד על כלל היבשת.

ד"ר חן קרצ'ר, היסטוריון גלובלי, חוקר סכסוכים והתערבויות בין-לאומיות, המחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת אריאל