פעם נהגתי לחשוב שאין אנשים רעים, רק אנשים שרע להם. שמאשימים אחרים בטיפשות של עצמם. פעם האמנתי שכולנו נולדים דף חלק, שעליו נכתב סיפור. הסיפור הזה, טעיתי לחשוב, הוא לא בשליטתנו. חשבתי שאדם נהיה מי שהוא, כי עם הזמן הסביבה מציירת עליו קווים, והחינוך בבית חורת את משנתו, ונשארות צלקות. צלקות הן כמו מזכרת מכאב שלא יגליד אף פעם.
פעם התנחמתי ברעיון שאותם אנשים למודי כאב מכאיבים לאחרים, פשוט כי ככה הם למדו לנהוג. לא רציתי לקרוא להם רשעים. סתם ילדים שינקו מאמא שלהם אלימות במקום חלב. אני בכלל ינקתי דבש, אז מי אני שאשפוט?
ככה עזרתי לעצמי לטאטא את המציאות המרה. להמשיך לחיות בלה־לה־לנד אופטימי. להאמין בלב שלם שהעולם מורכב מטוב, טוב ועוד קצת טוב, כי נכון, יש חלק שחולים במחלת ה"חוסר אמפתיה לזולת", אבל הזמן מרפא הכל. גם את אלה שלא מעוניינים בכלל להחלים.
זה היה פעם. היום אני כבר לא חושבת שכולם טובים, אבל פחות רע לי עם זה שקיים גם רוע בעולם. היום אני כבר הולכת פעם בשבוע לדיקור, פעם בחודש לטיפול נפשי ואחת לשנה לסדנת ריפוי במים. באחד מאותם מפגשים שלי עם מיטת הטיפולים של המדקרת, התגלגלה בינינו שיחה. לרוב אנחנו שותקות, אבל הפעם הגיעו מים עד נפש והנפש שלי זעקה הצילו. בסינית. היא שמעה את הזעקה, וכדי להקל קצת על הנפש שלי דקרה אותי בגוף. הגיוני. היו לי מחטים בחמש נקודות בכף הרגל, עשר בחזה, קצת בכתפיים ובעפעפיים. בסך הכל כ־30 מחטים היו פזורות לאורכי. בהחלט נראיתי כמו מר דשא.
לטיפול השבועי הייתה מטרה ברורה – להרגיע את הפקעת הנושאת את שמי. המדקרת אמרה שהכל קשור להתפכחות. אני עוברת תהליך. פעם חשבתי שכולם טובים וכו', ורק לאחרונה פגשתי את המציאות, וזה באמת היה רגע מפואר. מערכת העצבים שלי סוג של קרסה. התחילו לי הסתיידויות בכתף, וגם כמה תסמינים פסיכוסומטיים, מה שאני כבר יודעת לאבחן כהתקפי חרדה. מי שחשבתי לחבר נהג בי כאויב, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. עין צרה לא באמת רואה את עצמה, ולא יודעת שהיא צרה. היום אני כבר יודעת שלא כולנו נולדים טובים. גם לא רעים. פשוט שונים. ושדיקור ממש עוזר, אם מאמינים בו. בעצם, זה נכון לגבי הכל.
אז מה זה בכלל טוב ומהו רע? על ההגדרות האלו אפשר להתווכח במשך כל הצום, ועדיין להישאר באפלה. אם, למשל, אני רואה מצורע מושיט יד לעזרה ברחוב – אולי בהודו – וממשיכה ללכת, כי אני פוחדת להידבק, כי יש סיבות רציונליות או כי סתם נולדתי קצת פחדנית, אז מה אני? רעה? ואל מי אני רעה? אליו? אולי בעצם אני טובה לעצמי?
ככה אני ניגשת לשולחן הניתוחים כשאני באה לטפל בנושא שהכי כואב לי לאחרונה: שי. סתם בן אדם שהיה פעם יותר מזה. קצת רקע על שי: היא שחקנית, זמרת, דוגמנית ועוד הרבה תארים, אבל כמו ששמה האמיתי לא מתפרסם כאן, כך גם מקצועה המדויק, ובכלל, אולי היא בעצם בחור. מה שכן, היא הייתה חלק מחיי. קרוב לעשר שנים היינו כמו משפחה. היה אכפת לי ממנה, משום מה, מהרגע הראשון, ולה היה אכפת ממני, בלי כל סיבה נראית לעין.
כשחזרנו מהצגה, מהופעה או אפילו מלילה מייאש של מלצרות, שי הייתה לפעמים ישנה אצלי בדירה בתל־אביב. היה לה חדר גם בלב שלי. בבקרים רצנו לאודישנים, כל אחת בתחומה. לשתינו לקח זמן לפרוץ, אבל לי פחות. כשזה קרה, שי ממש שמחה בשבילי. למרות שהקדמתי אותה, ולמרות שגם היא חלמה להגשים את עצמה. הייתה לה סבלנות. או־הו. כמה סבלנות נדרשה לאישה הזאת, עד שפתאום, בואך גיל 40 – בום!
ממש לא מזמן זה קרה. הר הגעש הקרוי שי התפרץ במלוא הדרו, וכשהוא כבר התפרץ, אף אחד לא היה יכול להישאר אדיש. בן לילה היא טיפסה כמעט לראש כל סולם אפשרי. מכירים את הנקודה הזאת בשמיים, איפה שכל הכוכבים נגמרים? אז שם מתחיל האור של שי. איך שמחתי בשבילה. הייתי הראשונה לעוף איתה על ההצלחה הזאת, ואפילו שלחתי לה שוקולד עם הפרחים שהיא הכי אוהבת, חמניות, כי אפשר לאכול אותן אחרי שהן מתייבשות ולא זורקים את כל היופי הזה לפח. ככה שי של פעם הייתה אומרת. שי החדשה פשוט שלחה לי סמס: "תודה, אחות", שזה הכי לא משפחה שיש. הבנתי לליבה. היא במין תקופה כזאת גדושה. החלומות עולים על גדותיהם והמציאות עולה על כל דמיון.
מאוחר יותר נפגשנו בסדרת הופעות משותפות של סטנד־אפיסטים, כוכבי תיאטרון וקולנוע, רקדנים, זמרים, ואפילו שי. זה היה יום החזרות הראשון של ההפקה. התרגשתי להיפגש שוב כעבור שנים. חשבתי שאולי היא תעבור אצלי בחדר להגיד שלום.
שי חלפה מול דלתי, עם אוזן נעוצה בתוך מכשיר אייפון. שיחה חשובה. הבנתי אותה. זה לגמרי סביר שיהיו לאישה חשובה כמוה שיחת חשובות. ואני לא צינית. אז נתתי לה כמה דקות לסיים את השיחה והלכתי אליה בעצמי.
רק אז הבנתי שהיא קיבלה חדר לבד. שאצלנו, כל הבנות מתלבשות ביחד, ורק שי – עם שי. גם כאן הבנתי אותה. לא נפגעתי. למה לי? אולי היא מתביישת? תמיד הייתה קצת רגישה, ובעיקר עכשיו. בטח ינעצו עיניים. עם הזמן צצו עוד ועוד הבדלים בחדר של חברתי הטובה משכבר הימים. גלגלי הראש התחילו להסתובב. למה היא צריכה מקרר יינות מיוחד? אולי קשה לה לתפקד בלי יין, בגלל לחצים נפשיים. למה עשרה אנשי צוות מטפלים רק בה, בעוד שכל השאר ביחד מסתפקים בחמישה? היא כנראה דורשת יותר התעסקות. כי עוד לא התרגלה למעמדה החדש. לקח לי זמן להבין שלא רק המעמד חדש. עומדת פה מולי שי חדשה לגמרי. לא כל בני האדם נולדו טובים, ואם יש טובים יותר, אז היא, כואב לומר, טובה פחות.
שבועיים חזרות, כמה חודשים של הופעות קיץ, אחת לכמה ימים. התבוננתי עלינו מהצד. אף אחד פה לא יכול בכלל לנחש שהיינו פעם חברות. השיא היה כשהיא רצתה לבקש מים מאחד מאנשי ההפקה. היא לא ידעה איך קוראים לו. "היי אתה, אפשר מים פושרים?" וזה אדם שאנחנו פוגשות כל בוקר! מיד בדקתי את עצמי. בטח זה נראה נורא כשאני לא זוכרת שם של מישהו. הרי גם אותי יכולה איזו קרן אחרת לשפוט מהצד. מי אני שאשפוט את כל השי־ות בעולם? במה אני יותר טובה ממנה? במוסריות? בצדקנות? אולי בכלל בהתנשאות? חשבתי שהטור הזה יעסוק בחטא היוהרה, אבל יש סיכוי שהיהירה היא אני.
לא מזמן שיחררתי שיר חדש לרדיו, "רק אלוהים ישפוט אותי". גם אותה רק הוא ישפוט, בטח לא אני. אם פעם חשבתי שאין אנשים רעים, רק כאלה שרע להם, היום אני כבר הרבה פחות נאיבית. לא כולם טובים. צריך להיזהר. בעיקר מאנשים שלא טובים לעצמם. חתימה טובה וספונג'ה מוצלחת לנפש, אהובים. תודה על הטור הזה, שבזכותכם הוא לי שופר קטן.
agvaniot@gmail.com
