צריך להתקדם - מבקשת הסליחה אל התיקון

יום הכיפור שלי הוא תמיד פנימי ולעולם לא חיצוני. אני לא אדם דתי. אני לא הולך לבית הכנסת ביום כיפור, אני לא צם, אני לא מתפלל - בטח לא בפרהסיה. אבל יש לי את הדיאלוג שלי עם אלוהים, והוא תמיד פנימי ולא חיצוני. חשבון הנפש שמלווה אותי הוא יומיומי. הוא תובעני, הוא מתסכל, אבל יש בו גם מן הנעה לפעולה. הוא לא מחכה ליום אחד בשנה.

מוקי. חוויית כיפור לא דתית(צילום: פיני סילוק)

אני אוהב לעבור בסמוך לבית הכנסת ולהקשיב לקולות. חוויית יום הכיפורים שלי היא לא דתית, היא יהודית, חברתית. אפילו אסתטית. אני אוהב לשמוע מהצד את התפילות, אני אוהב לראות את האנשים הלבושים לבן הולכים לבית הכנסת ביחד, אני אוהב לראות מהצד את התרוממות הרוח שאופפת את האנשים ואת היום כולו. ולמה מהצד? כי אז אני יכול להישאר מאוהב ברעיון ונאמן לו. הרעיון של התכנסות, של אחדות, חסד ורחמים שבני האדם משוועים שיזרחו עליהם.

בעיניי, החסד והרחמים נמצאים סביבנו כל העת אבל אנחנו לא משתמשים בהם. על האלימות, על ההתייחסות לחלש, לזר, לשונה, לעני, לנותני השירות שלנו, לאחיות, לרופאים, למי שמגן עלינו, מחנך את ילדנו, שומר עלינו, מרפא אותנו. לא לשווא היום הזה נשאר מקודש כל כך הרבה שנים לעם היהודי. ולא סתם הוא רלוונטי לנו תמיד. כולנו קצת מתביישים ביום כיפור כי אנחנו מכירים בגודל הפער בין מה שאנחנו למה שיכולנו להיות. אלא שבמציאות העכשווית אנחנו צריכים להתקדם - מבקשת הסליחה אל התיקון. מהדיבור והכוונה אל המעשה.

התיקון הראשון שאנחנו צריכים לעשות כחברה הוא לטפל באלימות שפשתה בכל חלק בחיינו. התיקון השני לו אנו נדרשים הוא להחזיר את החמלה שהייתה בנו ואיננה עוד. התיקון השלישי הוא כיבוד האחר, השונה, החלש, הזר, הנזקק. התיקון הרביעי הוא כיבוד אלה שמקדישים את חייהם לחברה: מחנכים, אחיות, רופאים, לוחמי אש, האנשים שסועדים אותנו לאורך חיינו.

התיקון החמישי הוא ביחס לאמנות וליצירה באשר הם ולהבנה שהם הנשמה היתרה שלנו ובלעדיהם אנחנו רק חומר, אומנות לא ניתן להכפיף לצווי מדינה ואין לכופף ולהכווין אותה. התיקון השישי הוא מתן הכבוד לדמוקרטיה, ההבנה שאפשר וצריך שתתקיימנה זו לצד זו תפיסות עולם שונות.

התיקון השביעי הוא היחס לקשישים, תשושי הנפש, ניצולי השואה, העריריים, הנזקקים החיים בקרבנו. חברה אמיתית מודדת את עצמה על פי יחסה לכל אלה. והתיקון השמיני והאחרון הוא האהבה, בואו נשתמש בה יותר, בתוכנו, במשפחתנו, במכרינו, בסובב אותנו, בין שהוא קרוב ומוכר ובין אם רחוק וזר לנו.

מוקי