הציפורים וזוג הפרופסורים שלימדו אותנו למה משתלם לעזור לזולת

אנחנו מבלים בשפת הים ופתאום רואים ילד טובע בין הגלים. אנחנו נחלצים לעזרתו, ובמידה ולא אנחנו מרגישים לא נעים כלפי עצמנו או התפעלות לטובה ממי שכן נכנס לים להציל אותו.

עזרה בין אנשים היא דבר נפוץ מאוד, לבטח בין קרובים ומכרים, אך לעתים גם בין זרים. מדוע בעצם אנו מתנדבים לעזור לזולת, לעתים אף תוך כדי סיכון עצמי?

צורך בלתי נשלט לעזור לאחרים

"המצפון" יגידו רבים, אנחנו פשוט מרגישים צורך בלתי נשלט לעזור לאחרים במקרים מסוימים. זה נכון, אבל את הביולוגים תשובה זו לא מספקת, מבחינתם המצפון הוא רק מנגנון שהתפתח במהלך האבולוציה, וככזה שעבר את הברירה הטבעית, הוא אמור להיות מנגנון שעוזר לנו להצליח במרוץ האבולוציוני, ובמלים אחרות: אמור לתת לנו יתרון בסיכויי הרבייה.

הזנבנים - הציפור הקבוצתית היחידה בישראל(צילום: ארנון דטנר)

גצטכ- גיבור הסרט, עם זחל - למה לוותר על זחל עסיסי ולהביא אותו לאחרים?(צילום: ארנון דטנר)

שמורת שיזף- בה מתבצע מחקר הזנבנים(צילום: ארנון דטנר)

שמורת שיזף בזריחה(צילום: ארנון דטנר)

זכר אלפא מאכיל את הזכר השני בדירוג- מדוע להאכיל זכר בוגר ולא צעירים המתקשים יותר במציאת מזון?(צילום: ארנון דטנר)

וכאן בדיוק מגיעה החידה הגדולה שמעסיקה את חוקרי האבולוציה במשך עשרות שנים: כיצד ייתכן שמנגנון הגורם לנו לעזור לאחרים, לעתים על חשבוננו, שורד במהלך האבולוציה? הרי לכאורה מי שלא עוזר לאחרים, אינו מבזבז זמן ומשאבים ואינו מסכן עצמו לטובת הזולת, אמור להצליח יותר ולהעמיד יותר צאצאים וכך תכונת האלטרואיזם (עזרה לאחרים) אמורה הייתה להיעלם מהעולם, דבר (שלשמחתנו) דווקא לא קרה.

הרומן של אמוץ ואבישג זהבי עם הזנבנים

במהלך השנים חוקרי אבולוציה שונים הציעו כמה הסברים אפשריים להסברת התופעה (ולא כאן המקום להרחיב על כל התיאוריות השונות), אך אחת מהן היא "משלנו" - כחול לבן - והגיעה ממקום ממש לא צפוי: מציפורים קטנות ואפורות החיות בערבה - הזנבנים.

כבר למעלה מארבעים שנה שבני הזוג אמוץ ואבישג זהבי חוקרים את הזנבנים בשמורת שיזף שבערבה, הם יוצאים לשטח באור ראשון, מסתובבים בין חבריהם המנוצים ומכירים כל פרט באופן אישי.

פרופ' אמוץ ואבישג זהבי - חוקרים את הזנבנים כבר למעלה מארבעים שנה(צילום: ארנון דטנר)

קרב בין קבוצות זנבנים(צילום: יצחק בן מוחה)

זנבן בכיר עולה להחליף פרט נחות בשמירה בראש עץ(צילום: ארנון דטנר)

זנבן צעיר מאכיל את אחיו הקטנים בקן(צילום: ארנון דטנר)

זנבן צעיר מתגודד על נחש אפעה, ארס האפעה מספיק כדי להרוג את הזנבן הצעיר יחד עם כל חברי קבוצתו(צילום: ארנון דטנר)

זנבן שומר בראש עץ(צילום: ארנון דטנר)

הזנבנים מורגלים לנוכחות החוקרים, דבר המאפשר היכרות מעמיקה ובחינה מפורטת של התנהגות הזנבנים כפי שקשה מאוד להשיג במחקרים על בעלי חיים אחרים.

יש שיגידו שהזנבנים אינם הציפורים הכי יפות בארץ, אבל מעטים יחלקו על כך שהן הציפורים הכי מעניינות בארץ: זוהי הציפור הקבוצתית היחידה בישראל, חברי הקבוצה חיים לרוב כל חייהם יחדיו בקבוצות קטנות (לרוב פחות מעשרים פרטים), שומרים על טריטוריה יחדיו וכל זנבן מכיר את שותפיו לקבוצה באופן אישי.

זכר ביתא מעלים את קליפת הביצה לאחר בקיעת הגוזל(צילום: ארנון דטנר)

זכר ביתא מתבונן בגוזל הבוקע מביצה(צילום: ארנון דטנר)

זנבן בכיר יורד משמירה לאחר שזנבן נחות נעמד מתחתיו ומבקש להחליפו(צילום: ארנון דטנר)

אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד

הפעולות האלטרואיסטיות נפוצות מאוד אצל הזנבנים: פעמים רבות פרט מסוים יתנדב לעלות לשמור מפני טורפים בזמן ששאר חבריו מחפשים מזון, גם בעת מלחמה עם קבוצה שכנה או התגודדות על טורף הזנבנים מסכנים עצמם ומתנדבים להימצא בחזית, והרי מדוע לא לחכות מאחור ולתת לזנבנים אחרים להסתכן בשביל הקבוצה?

אולם ההשקעה האלטרואיסטית הזנבנית הגדולה ביותר נעשית בעונת הקינון, בה פרטים שאינם מתרבים מתנדבים לעזור ולטפל בגוזלים שכלל אינם שלהם! קבוצת הזנבנים בונה רק קן אחד, ולרוב רק הזכר הבכיר יזדווג עם הנקבה הבכירה, כל שאר חברי הקבוצה יעזרו הן בדגירה והן בטיפול בגוזלים שאינם שלהם.

ובכן מדוע הזנבנים מתנדבים לעזור? במקביל למחקר הזנבנים פיתח אמוץ את עיקרון ההכבדה שעזר להסביר נקודה זו: לפי עיקרון ההכבדה כל סימן בתקשורת בטבע צריך להיות אמין, וכדי להבטיח את אמינותו הוא צריך לעבור בחינה (הכבדה). 

הזנבנים רגילים לנוכחות החוקרים ומאפשרים התבוננות מקרוב ואיסוף נתונים ללא הפרעה לשגרת פעולתם וללא צורך ללכוד אותם- במקרה זה חוקרת (יעל אלון) שוקלת זנבנים שעולים על המשקל תמורת כמה פירורי לחם(צילום: ארנון דטנר)

טווס- הדוגמה הקלאסית לעיקרון ההכבדה המסביר את האמינות בתקשורת בטבע(צילום: ארנון דטנר)

מבקרים בסיור זנבנים בחצבה- לראות אותם, להבין את עצמנו טוב יותר(צילום: ארנון דטנר)

מחיר האלטרואיזם - זכר אלפא עם רגל פצועה לאחר קרב עם קבוצה שכנה(צילום: ארנון דטנר)

קרב בין זכרי יעלים- מדוע הזנבנים לרוב אינם פותרים סכסוכים בין חברי הקבוצה בדרכים אלימות כמו יעלים?(צילום: ארנון דטנר)

כך עוזרים הזנבנים ומתקדמים בחיים

האלטרואיזם מכיל התנהגות מכבידה שמי שמסוגל לעמוד בה מוכיח את היכולות שלו וכך משפר את מעמדו החברתי בקבוצה לעומת פרט אחר שאינו מסוגל לבצע פעולות אלטרואיסטיות באותה המידה. ומי שמשפר את מעמדו החברתי בקבוצה לרוב זוכה בנתח גדול יותר מהשותפות.

נחזור לבני האדם: גם אנו מוקירים את אלו המתנדבים לעזור ומקדישים את חייהם למען הזולת. אין זה מוריד מערך ההתנדבות, שנעשית מתוך דחף פנימי ורצון לעזור לאחרים, להפך: תכונה זו הופכת את החיים כאן למקום שהרבה יותר יפה לחיות בו. 

הסרט "למה לעזור?" צולם ע"י ארנון דטנר במשך כשנה וחצי בשמורת שיזף ומספר את סיפור חייהם המופלאים של הזנבנים מנקודת המבט של זוג הפרופסורים.

ד"ר דורון שולצינר מהמחלקה לפוליטיקה ותקשורת, מכללת הדסה. ארנון דטנר, ביולוג ויזם סביבתי.

נקבה צעירה מאכילה פרחון (אחיה הקטן)(צילום: יצחק בן מוחה)

• למעוניינים להכיר את חיי הזנבנים: סיורי זנבנים מתקיימים ע"י בית ספר שדה חצבה של החברה להגנת הטבע: 08-6581546/76.
• הספר "טווסים, אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה" שנכתב ע"י אמוץ ואבישג זהבי מסביר את התקשורת בעולם החי באמצעות עיקרון ההכבדה (פרק שלם לזנבנים ופרק אחרון מוקדש לבני האדם). ניתן להשגה בבית ספר שדה חצבה.
• ספר "הזנבנים" יצא לאור לא מזמן ומנגיש לילדים (אך לא רק) את עולם הזנבנים.
• למעוניינים לתרום ולתמוך בהמשך מחקר הזנבנים, מוזמנים ליצור קשר עם ד"ר עודד קינן: oded@adssc.org