אולד סקול: מעשיות האחים גרים

הנוסח של פיליפ פולמן (סופר מד"ב בריטי) לסיפורי האחים גרים, הוא הזדמנות מצוינת להבין את האבולוציה של התרבות הפופולרית המערבית. כוחו של הספר הוא בהיבט ההיסטורי-תרבותי-אנתרופולוגי שלו, ולגמרי לא בהיבט הספרותי. הוא כמו ציורי מערות. הרי גם הציור המודרני היה חייב להתחיל מהיכנשהו.

"כדור הבדולח": סיפור של האחים גרים לילדים

וילהלם ויעקב גרים החליטו אי אז בתחילת המאה ה-19, להצטייד בכלי תיעוד ולצאת למסע חקר ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, בין האיכרים ופשוטי העם, כדי להקשיב, לתעד ולרשום את הסיפורים שעברו בעל פה מדור לדור. והפרויקט שלהם שמחמם את הלב ומצית את הדמיון, לדעתי יותר מהמעשיות עצמם.

פעולת התיעוד המרשימה הפכה את המעשיות הללו לנכסי צאן ברזל של התרבות הפופולרית, והמעשיות, שלימים קיבלו שמות אחרים כמו "סינדרלה", "עמי ותמי", "הנסיכה והצפרדע" ועוד, החלו להידפס בספרים, ומאה שנה לאחר מכן בערך החלו להתיירט מהוליווד ומתעשיית הטלוויזיה, עד שבאמת אין ילד ומבוגר שלא שמעו לפחות על חלקם.

ככל שעבר הזמן הורמו יותר גבות משתאות נוכח "הערך החינוכי" ו"האיכות" של המעשיות הללו, ובמידה רבה של צדק. אמנם המעשיות הללו המשיכו להצית את דמיונם של יצרני תרבות פופולרית, אבל לילדים של היום כבר יש היצע מגוון יותר, לפעמים גם אלים יותר כמובן, אבל יש כוחות בתרבות שעדיין מתעקשים להציף אותם, ולנסות להוכיח שזאבים מדברים הטורפים סבתות או צפרדעים מעוררי חלחלה ההופכים לנסיכים במחי נשיקה - צריכים עדיין להיות חלק מהקורפוס התרבותי שלנו. סביר להניח שככל שיעבור הזמן, ואין זה נדר, אחיזתם של המעשיות האלו יילך וידעך ותפקידן יהיה סמלי בכלל.

"האחים גרים" - מעשויות מחודשות

האם צריך להצטער על זה? סביר להניח שהמעשה של פולמן - ניסוח מחדש של מבחר המעשיות, כולל קיטלוג וניתוח קצרצר ולא הכרחי במיוחד שלהם - נובע אולי מחשש שהמעשיות הללו מאבדות במעט את דריסת הרגל שלהן בעולם מערבי שופע, השוצף על גדותיו מרוב היצע.

לטעמי, ההדגשה בכותרת שמדובר במעשיות הן לילדים והן למבוגרים היא סוג של גול עצמי. כי כשבוחנים אותן לעומק מגלים שהן כיום אולי לא מתאימות לא לילדים ולא למבוגרים. למעשה הן שלב חניכה שמתאים עד לגילאי גן עירייה. הן מפחידות, לרוב הן מעוררות צמרמורת, ואין בהן כמעט תחכום.

פולמן עצמו ממהר בפתיח להודות: "במעשיות אין פסיכולוגיה, לדמויות יש עולם פנימי דל. המניעים שלהן ברורים ונראים לעין. אם אנשים הם טובים, הם טובים, ואם הם רעים, הם רעים. הדמויות הן שטוחות, לא עגולות. רק צד אחד שלהן נראה לעיני הקהל, אבל רק הצד הזה נחוץ לנו". כמובן, לעתים הדמויות הללו אפילו חסרות שם, והן נקראות "האחות הקטנה", "האמא החורגת" וכיוצא בזה - ולא מופיעות שוב על מנת  שנחבב אותן או שנפתח כלפיהן צורת קשר בסיסית.

אז מה בעצם סוד קסמן של המעשיות? והאם עדיין יש בהן מעין קסם?

 האם מעשיה על חתול ועכברה, שבה הם מקיימים ברית אוכל והחתול מפר אותה - ובסוף גם טורף את העכברה החביבה, היא אכן קסומה? האם יש בזה ערך חינוכי? המעשיות הללו מלאות אלימות אינהרנטית, כדרך חיים, נטולת הסבר, וזו לא אלימות פוסט-מודרנית כפי שאנו, ולמרבה הצער גם הילדים שלנו, רגילים אליה.

זו אלימות פראית, יצרית, שרירותית. היא כמו כוח טבע. ואם מנסים בכל זאת לשרטט "מוסר השכל" מאותן מעשיות, אז שווה וכדאי להיות בעולם הזה חזק ועשיר. אין כמעט תקומה עבור אלה שאין להם, כי רק באמצעות קסם עולמם וגורלם ומזלם יכולים להתהפך.

מבחינה מבנית, המעשיות דומות מאוד לבדיחות. יש בהן את המחזוריות הכמעט תמידית, את מיפוי הרצונות המידי של הדמויות, וכמובן - את הפאנץ' הלכאורה קתרטי. וזה אולי כוח קסמן.

לסיכום, ספרו של פורמן מרמז לנו כי התרבות הפופולרית עוד לא מוכנה להיפטר מהמעשיות המוכרות, וסביר להניח שוולט דיסני והוליווד עוד מאמינים שהתרנגולת סרת הטעם הזו עוד מסוגלת להטיל לא מעט ביצי זהב. הרי אנו חיים בעולם שבו יש מקום להכל. אבל תפקיד התרבות היא לא לתת חשיבות להכל, אלא לברור.

"האחים גרים, לצעירים ומבוגרים", מאת: פיליפ פולמן. מאנגלית: אברהם קנטור. הוצאת ספרית פועלים. 432 עמ'.