יש לה חבר קנאי. תמיד אהבה אתגרים, והוא לא פחות מורכב מקובייה הונגרית. כשזה מגיע למיטה, מספרים שהבן אדם גאון. השם שלו עשה כנפיים, למרות שלא הרבה הגיעו איתו לשם, כי עם כל בחורה שנישק, נשאר לפחות שנתיים. הנה לכם נשיקה משתלמת.

בדיוק באותה אימפולסיביות שבה היא קפצה פעם בנג'י באוסטרליה, חברה שלי קפצה גם עליו. מבחינתה, הוא באמת הגבר המושלם. פצוע במידה הנכונה, זקוק לאהבת אישה ועם המון שערות על החזה. כל אחת והמודל הגברי שלה. אני תמיד העדפתי אהבה שקטה, כי החיים שלי רועשים עד מחרישי אוזניים, אבל אצלה זה חייב לבעבע. יום אחד הסתכלתי לה בעיניים ופתאום הבנתי. בום. האישה לקתה בשגעת האהבה. היום, אגב, כבר כן מתים מזה.

אז חברה שלי מצאה לה את האחד, והוא באמת אחד נחמד. אין לי שום דבר רע לומר על מישהו, שתמיד כשפוגשים אותו הוא מחייך. שהשיחה איתו קולחת והפה שלו לא מריח משום, אבל לא אכפת לו להתפלש איתך גם בצואת סוסים. שמתלבש סולידי, מכבד מבוגרים ואפילו החיוך שלו אמין.

רק מה? הוא לא מאמין לשום מילה שיוצאת לחברה שלי מהפה.

אם היא לא עונה לו בטעות לטלפון, מיד מתחיל הדמיון שלו להשתולל. זה דמיון אלים, שלא מחכה לרגע שבו מישהו יפגע בו כדי להיפגע. בלילות שבהם הם בנפרד, במקום לישון הוא מדמיין סיוטים שוב ושוב ושוב. היא בטח בוגדת בו עם אחר. חואן. נסעו ביחד לפריז, ומישהו מאייר אותם עכשיו במונמארטר בזמן שאני אוכל לוקשים. נו, באמת. מה יש לה לחפש עם בת דודה בפריז? ועוד כשאני פה במיטה לבד, מדמם סרטים רעים?

כאלה מין דברים הוא נוהג לספר לעצמו, וכשהוא מכאיב לעצמו זה כואב לכולנו. כי כשאת אוהבת מישהו, את לא אוהבת לראות אותו סובל. אז היא סובלת בשבילו, ואני בשבילה. חייכת למישהו ברחוב? מיד נפתחות חקירות צולבות שאי־אפשר לצאת מהן, כמו "למה חייכת? את רוצה אותו? אהה! אז את לא באמת רוצה אותי? סתם רימית אותי שנה שלמה?"

והיא רצה אליי לשפוך את הלב. מחפשת תשובות, שאין, פרט ל"לכי משם! הקשר הזה לא טוב לך!" אי־אפשר לצאת טוב ממשפט הפוך כזה, שבו את אשמה מראש עד שהוכח אחרת. למה אהבה שקטה עדיפה בעיניי? מאותה סיבה שאני מצמידה את האוזן שלי ללב של אורי ולונה בלילה, כשהם ישנים. כי איך אפשר לשמוע ברעש את הדברים העדינים? ציוץ ציפורים? כינור? החומרים שמהם עשוי קיטש טוב? ומי בכלל רוצה לחיות ככה, בפחד מוות? עוד לא שמעתי על מערכת יחסים תקינה שלמתכנן הראשי שלה חסר בורג בראש, והוא גם המחבל.

ולי בכלל כואבת השן. אני מתזזת כבר בפעם השלישית השבוע לרופא השיניים שלי ומנסה לטפל בבעיה מיסודה. יש לזה שלבים. קודם כל מרפאים את הדלקת ומוציאים את העצבים, וזה כואב נורא. אחר כך, בפגישה השנייה, מרחיבים את תעלות השורש – יש שלוש תעלות כאלה – וממלאים אותן בגומי, כדי שהשן לא תישבר. ורק בפגישה השלישית עם הרופא בונים כתר, ושן חדשה, מדומה, נוצרת על הריסות האמת הרקובה מפעם.

בעודי שוכבת על מיטת הדוקטור ומקללת את היום שבו התאהבתי בשוקולד, עולה בי דחף עז לעשות לחברתי את אותו הדבר. מהשורש. אולי אפילו עקירה. אבל אנחנו כבר כלואות חודשים בשלב הדלקת ולא מוצאות זמן להיפגש כמו שצריך. איך אוכל לחשוף את העצבים הכואבים שלה, אם תמיד היא מגיעה אליי רק לטיפול נמרץ? מי יכול לחפור בראש, כשכואב כל כך חזק בלב?

בשאר הזמן היא איתו. ואז היא לגמרי איתו, האייפון משותק על השולחן. הצג מופנה כלפי מטה, כדי למנוע ממשהו לעורר בו איזה חשד. אבל במקום שבו שוכן אי־שקט, אי־אפשר לישון. והוא מקנא. קיבלת הודעה מאיזה גבר? לא חשוב איזה. כתוב שם "שמחתי לראות אותך"? בגדת וניפצת אמון. יש לי עוד כל כך הרבה דוגמאות מיותרות. יודעים משהו? זה מעייף מדי. רק התחלתי לכתוב דוגמה וחצי ומתחשק לי לישון חיים שלמים. איך היא לא מתעוררת? תגידו לי אתם. איך, איך, איך?

טוב, אז יש תשובה. גבר קנאי? לא. ילד חסר ביטחון! חברתי יוצאת עם ציפור פצועה, גוזל קטן שהחיים פשוט זנחו בקן בגיל צעיר מדי, בלי אמא, אבא או אמון בעצמו. כשהיה בן עשר הוריו התגרשו. הוא נשאר פה עם אמא, ומאבא לא שמע יותר. נטש לאיזו ארץ רחוקה, שבה אין לו ילד או אישה לשעבר, או טיפה מוסר. הילד גדל יפה. לוחם ביחידה קרבית מובחרת. חכם. אהוב על כולם, וגם רץ למרחקים ארוכים. האהבה הראשונה שלו החזיקה שמונה שנים. רק בשנה התשיעית גילה שהיא בגדה בו לאורך כל הדרך עם חבר טוב של שניהם. עולמו חרב עליו, אבל הוא עדיין לא הרים ידיים ממוסד האהבה.

כעבור שנה התאהב שוב במישהי, שגם עברה לגור איתו מחוץ לעיר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היה מוכן להתעורר ברחוב שאין בו בית קפה. חיי הכפר קסמו לו. דרכה, הכל נראה פחות מאיים. עד שלילה אחד חזר במפתיע מהמילואים וגילה אותה על המיטה הכפרית שבנה במו ידיו. על מישהו אחר. הוא בכה, יצא מהבית ולא ביקש לקחת איתו כלום. אפילו את הבגדים הישנים שלו השאיר לה וקנה חדשים. הוא שכר דירה חדשה, שוב בתל־אביב, והסתובב לבד המון זמן, עד שפתאום פגש את החברה שלי. משהו בעיניים שלו שבר אותה. איזה עצב מרצד עם המון עוצמות. גם היא נשבתה בקסמו. בעל חברת סטארט־אפ משגשגת, שהקים במו ידיו. מפנק, מצחיק, אוהב תיאטרון. יש לו הכל, חוץ מדבר אחד – מחק, שיכול למחוק עבר. טיפקס לא באמת עושה את זה. הוא מכסה בשכבה לבנה את השחור, עד שמישהי אחרת באה ומקלפת את הפצע מחדש בציפורניה.

אז יש לי חברה עם חבר קנאי. ככה זה כשמספרים סיפור באופן פשטני. אבל כל סרט תיעודי, מוצלח ככל שיהיה, הוא לא יותר מנקודת מבט של במאי, וגיבורת הסרט שלי מסתובבת סהרורית כבר חודשים, מאוהבת באדם הנכון עם הסיפור הלא־נכון. בסוף הסרט, אני מקווה, היא תלך. תבין ותעזוב. ומיד אחריה הוא ימצא את האמיתית שלו. כי חברתי לא תבגוד בו ולא תשבור לו את הלב לחתיכות. היא תהיה רופאת שיניים, שבאה לשנה־שנתיים, רק לעקור שורש רקוב ולהמשיך לעוף. אולי זה הייעוד שלה אצלו? להכין אותו מחדש לאהבה? כמו שהוא רק עוד שיעור בחיים שלה. בנג'י אחרון לפני ילדים ומשפחה. טעות מתוקה אחת אחרונה לפני הדיאטה.

agvaniot@gmail.com