הזעם שנשאר: 20 ל"מורנינג גלורי" של אואזיס
12 רצועות שנכתבו בהשפעת אלכוהול וסמים, 6 להיטים שחרכו את המצעדים ולהקת פרחחים אחת ממנצ'סטר, שהגדירה מחדש את הרוקנ'רול הבריטי של הניינטיז. עמי פרידמן מביט לאחור (בזעם, אלא מה?) על "(What's the Story) Morning Glory", אלבומם המכונן של אואזיס שחוגג 20 שנה
"החבר הזה כאן, הוא משלם על המכונית היפה שבחוץ, משלם על התכשיטים של האישה, משלם על בריכת השחייה ועל הבית בספרד. הוא שילם על התמכרות גדולה מאוד לסמים במשך תקופה. משלם את המיסים, משלם את המשכורת שלך, משלם על האגרה שלך, מימן לך מנוי לרשת 'סקיי', החזיק את הכלכלה של אנגליה במשך תקופה, גרם להרבה מאוד אנשים להשמין ממש ויש בו את 'She's Electric'".
(נואל גאלאגר, מביט אחורה בזעם על "?What's the Story) Morning Glory)").
נראה שרק עכשיו ציינו 20 שנה ל"Definitely Maybe", אלבום הבכורה האיקוני של אואזיס, וכבר אנחנו נדרשים לציין שני עשורים ליציאת עוקבו. בין השניים מפרידים אמנם לא יותר מ-14 חודשים, אבל השנה פלוס שחצצה בין שתי היצירות הכל כך שונות הללו התגלתה כמשמעותית, כמעט קריטית, בעיצוב טעמם התרבותי של ילדי שנות התשעים.
אם "דפנטלי מייבי" תפס ותיעד על גבי סליל הקלטה את האנרגיה הבוסרית, היצרית והבלתי ניתנת לאילוף של חבורת ערסים פרחחים, "(What's the Story) Morning Glory?" הוא קולה של להקה שזכתה בחותמת האישור לכישרון האדיר שלה (לצד המון כסף) ויצאה לחגוג את זעם הנעורים על אלכוהול וכמויות לא נתפסות של סמים - הדלק העיקרי מאחורי אחד האלבומים הגדולים של שנות התשעים.
"אני לא זוכר שום דבר מההקלטות שלו. זה פשוט יצא לי מהראש, אני לא זוכר אפילו שנייה ממנו".
(ליאם גאלאגר מסביר שלפעמים, כדי לצור קלאסיקה, צריך פשוט להתגלגל עם זה).
צריך להבין: כשאואזיס מגיעים למעמד הקלטת אלבומם השני, הם כבר פחות הכלומניקים הבריונים ממנצ'סטר ויותר הלהקה שעתיד הרוק הבריטי מונח על כתפיה הצרות. עד כדי כך. בימים בהם כוכבי רוק נהגו להתנהג כמו, ובכן, כוכבי רוק (כולל כל הקלישאות הרגילות עליהן שרה הלהקה ב"Rock n' Roll Star" שפתח את אלבומם הראשון) - האחים ליאם ונואל גאלאגר יוצאים למסע השחתה והרס עצמי, כפי שהייתם מצפים מחבר'ה בני עשרים וקצת שזכו להכרת הממסד ולכמויות אדירות של כסף. את "Morning Glory", אסופת השירים שתהווה עבורם את מבחן האלבום השני, הם כותבים כמעט מכוח האינרציה - פשוט כי הראשון היה כל כך מוצלח ועכשיו כבר יש דרישה.
כשחושבים על הנסיבות בהן הוקלט, תוצאת הסשנים באולפן היא כמעט בלתי נתפשת. אלבום של 12 רצועות - אשר שש מהן היו לסינגלים מצליחים. אנחנו מדברים כאן על חצי אלבום, כן? "מכרנו יותר סינגלים משאנשים מכרו אלבומים", אמר פעם נואל פעם בראיון על היצירה שכתב כשהוא מפוצץ מאלכוהול ומקוק, אשר מכרה עד היום למעלה מ-20 מיליון עותקים.
"מורניג גלורי" נכנס מאז צאתו כמעט לכל רשימה של אלבומי הרוק החשובים בהיסטוריה של הז'אנר. ובכל זאת, באותה מידה שהוגדר על ידי מבקר אחד כ"אלבום הרוק המשכנע הראשון של העשור", היה הוא גם האלבום שפילג את מעריצי אואזיס והכיר את הלהקה לקהל חדש. האלבום הפך אותה מלהקת אינדי למביני דבר ועניין לכדי סנסציה עולמית, מכונת להיטי ענק שהפכו קאנוניים בפלייליסטים של תחנות רדיו עד היום אך גם שנואים ומאוסים בקרב חובבי מוזיקה בכל העולם.
אואזיס - "Roll With It". שירים שנכתבו מכוח האינרציה
גם אם נכתב בהכרה חלקית בלבד (וסביר להניח שבעיקר בשל כך), וגם אם אתם נמנים עם קבוצת שונאי אלבום הלהיטים הזה - עם העובדות קשה להתווכח: בשנה אחת הפגיזה אואזיס את מצעדי מכירות הסינגלים בשורה של שירים שסימלו את כל הטוב של הבריטפופ, לפחות עבור אלו שאינם נמנים עם אסכולת בלר.
"Roll With It" אמנם הפסיד בקרב הסינגלים הגדול מול "Country House" של דיימון אלברן ושות', אבל "Wonderwall" שהגיע אחר כך כבר סימן ניצחון במלחמה, בימים בהם עוד נחשב לשיר נהדר ולא לפיקסציית גלגל"צ. רק ב"Don't Look Back In Anger" לבדו אפשר לסכם את כל הטוב שבמוזיקה הפופולרית של שנות התשעים, שהתבססה אז על מלודיות, גיטרות ופזמון סוחף. "Some Might Say" ו-"Cast No Shadow" הם הצדדים המתוקים-מרירים באותה יצירה, ו"Champagne Suprenova" הוא חגיגת סיום מפוארת בת 7 וחצי דקות, שיר שגם שונאי אואזיס המובהקים מתקשים לקטול.
אואזיס - "Don't Look Back In Anger". כל מה שטוב במוזיקה הפופולרית של שנות התשעים
"חשבתי שכל אלבום יהיה טוב מקודמו, אבל לא תיארתי לעצמי קפיצה כל כך גדולה", אמר ליאם על האלבום ההוא, ממנו הוא אוחז בזיכרונות מעטים עד לא קיימים. "אני אוהב את רוב השירים שם, אבל כשאני מקשיב לו בשלמותו אני פאקינג לא יכול לסבול אותו'", הוסיף נואל, שנוהג לדבר דווקא בשבחי אלבומו הראשון. באשר "מורנינג גלורי", הוא מעורר בו בעיקר קונוטציות לא נעימות של תלות ואובדן שליטה.
עבור דור שלם של ילדי ניינטיז, בין אם הם רוצים להודות בכך או לא - רוב שירי "Morning Glory" התלוו אליהם בדרך זו או אחרת. במקרה הטוב, כקלאסיקות אהובות שגם עמדו במבחן הזמן. במקרה הפחות טוב - כלהיטים מנג'סים שרדפו אחריהם ברדיו, במועדונים וב-MTV.
את הקהל שאהב אותם עד אז האחים גאלאגר המירו בתהילת עולם ובאהבת ההמונים. אלו רק רצו לבוא ולהריע למישהו, משהו, בין היתר בהופעת ענק בנבוורת' שחגגה את הצלחת האלבום ההוא והיתה ריכוז ההמון הגדול ביותר בתולדות בריטניה עד אז. "תגדירו אותנו!" זעקו ההמונים, וזה בדיוק מה שאואזיס עשו לנוער הניינטיז - בעיקר זה הבריטי. הם נתנו לו הגדרה, צבעים, אופי, ובאמצעות 12 קטעים יצרו עבורו פסקול נעורים.
וכך, ילדים אלטרנטיביים שהיללו את "דפנטלי מייבי" עם צאתו וסימנו את האחים גאלאגר כדבר הגדול הבא במוזיקה, הרימו גבה ואף נוכח אסופת הצלילים וההמנונים שהנפיקה התמכרותו לסמים של נואל. אז כן, אואזיס של 95' כבר לא היו האואזיס של 94' אבל למען האמת - הם לא היו צריכים להיות. במקום ובנקודת הזמן הזו, בדיוק לפני 20 שנה - אואזיס היו גדולים, מגלמונים, שחצנים, פומפוזיים, המנוניים, יפים. יותר מהכל הם היו על זמניים. ממש כמו רוב השירים באלבום הזה.
