יש לי ארגזים בבית. מתחת למיטה. מעל לארון. בתוך הבוידעם. הראש מלא במגירות של רעיונות, וחשבונות, ולקחים. שום פצע לא הגליד אצלי באמת. הלב מצולק ממגע אדם. לפעמים אני ממש לא אוהבת מישהו, וזכור לי שיש לכך סיבה, רק לא בדיוק זכור לי מהי, אבל אני מאמינה לעצמי. כי יש לי ארגזים. משאיות. אוניות משא מלאות בשמטעס מיותרים שמסרבים להתפנות.

כנערה היה קשה לי להתנתק מימי הילדות, אז אגרתי אותם. הם עדיין פה, בצורת יומני זיכרון וחוברות קומיקס ישנות של "זבנג", או אפילו גבס מקושט בחתימות שחיבר לי פעם את היד בחזרה. כשהשתחררתי מהצבא, שכחתי להחזיר את הדיסקית והכומתה. בשביל לזכור צריך מדי פעם לשכוח. ואת כל היתר כתבתי בשירים. הקעקוע הנצחי.

מכיוון שלאן שלא הלכתי העבר שלי הלך איתי, נהייתה לי הליכה קצת מסורבלת. אנשים חדשים התקשו להיכנס לי בדלת, כי כל כך הרבה חברים ישנים חסמו את הכניסה. בהיבט החומרי בלבד, אין כבר שטח אחסון פנוי. באמת. עברתי הרבה דירות וכל אחת מהן תרמה לי לפחות ארגז וחצי. אני קונה ולא מוכרת. שואפת ולא נושפת. אני ללא ספק משאבת אנרגיה לא קטנה, וצדיק מי שמוכן לחיות איתי בזוג. לפעמים הוא אומר לי שלזרוק זה מנקה. אבל אותי זה מרוקן. אולי בגלל זה ההורים שלי עדיין שומרים עבורי את כיתות א'־י"ב בארגזים מתחת למיטה. הם ישנים על הזיכרונות שלי כבר שנים, ואין לי ספק שהשירים הלא גמורים שלי משיעורי חשבון הזינו איזה עכבר צפוני או שניים ברבות הזמן. בטח לא הכי טעים לאכול דמיון מפותח של נערה עם הפרעות אכילה.

למרות שכל מה שכתבתי עדיין רשום, לאף אחד אין באמת סיכוי למצוא את זה. לך תשלוף שערה ג'ינג'ית שנפלה למגש כנאפה ענקי! לפעמים כשסתם בא לי לבהות בתמונת ילדות עם סבא, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. ולא כי אין כאלה. נולדתי לאבא שדבוקה לו מצלמת 8 מ"מ ליד ימין, ולא היה רגע לא מתועד בחיי, אבל כשאני מבקשת זיכרון ספציפי, הוא משגר אליי בתוך רגע ספריית וידיאו שלמה. הארכיון המשפחתי שלנו יותר מאובק מהארכיון של הטלוויזיה החינוכית. ועוד הרבה פחות רלוונטי.

אדם צובר זיכרונות כמו נמלים, איזה שיר יפה. אני הנמלים. ואני ממש נדבקת למתוק הלא נכון. ולפעמים פתאום בוקר אחד מתעוררת בי תשוקה עזה להשליך! את הכל! אבל אני לא יודעת במה להתחיל, אז אני מוותרת. כל הארונות שבעולם לא יספיקו לבגדים שכבר לא מתאימים למידה שלי, חלק כי הם קטנים מדי, חלק בדיוק ההפך. צריך 30 שנה כדי למיין 30 שנה. חוץ מזה, לא חבל על חולצת הבטן היפה שלי מכיתה ט'? והפדלפון שקניתי בעפולה אחרי הבגרות בתנ"ך? וכל השמלות היפות שגנבתי ממירי?

רפי הוא ידיד ילדות שאגרתי. גם הוא חובב נוסטלגיה, ולכן בחר להישאר כל חייו בצפון, למרות שהציעו לו עבודה גם דרומה. החודש רפי קנה דירה בטבריה. דירה יפה. רואים ממנה את הכנרת. כשהוא הזמין אותי לבוא לראות את הדירה, מילאתי את תפקידי והתלהבתי בקול כמצופה ממני: "קטנה ומדויקת! וואו! יהיה לכם ממש טוב פה. גם לא יצא יקר". אחר כך אזרתי אומץ ופתחתי את הארון. טוב, זה לא היה קל. לפניו גרה בדירה אישה בת 98, ואם אני הספקתי לצבור מחסן תחפושות של הקאמרי ב־36 שנה, היא הספיקה קצת יותר. אחרי שהלכה לעולמה לא בא איש לפנות או למיין את חפציה. רק אחיין אחד היה לה, שום ילדים, וכל זה קרה כבר לפני חמש שנים.

חיים שלמים כמו קפאו במקום. הכל, אבל הכל, נשאר שם בדיוק באותו מצב שבו השאירה אותו המנוחה. שולחן זכוכית במטבח, עם כתם שוקו קטן או קפה. ספר שנשאר שכוב על בטנו, בעמוד האחרון שבו הספיקה לקרוא. סרוויס פרחוני מתוצרת גרמניה עדיין ממתין לסועדיו במזנון עץ מפואר, שרואים עליו שגילפו אותו בעבודת יד. גם המיטה מוצעת, ובארון התרופות בקבוק האופטלגין הנוזלי חצי גמור. לעומת זאת, מיין התירוש שחיכה בדלת המקרר לא שתו אפילו שלוק.

נחמד למצוא קופסת עוגיות חמאה מלאה באוצרות. הכל מתחום התפירה — רצועות מלמלה, פרחי תחרה, כפתורים, שלל חוטים ומחטים — חלומה של כל זמרת שאי פעם חיפשה סיכת ביטחון אחת שעות בכל המגירות בבית ולא הבינה איפה מסתתרות אלפי הסיכות שאגרה עד היום. היו שם עוד עשרות אוצרות מארץ של אישה אחרת. מישהי גרה פה. בן אדם כמוני. צוברת זיכרונות שאגרה ואגרה ואגרה, וחיכתה לרגע הנכון לשלוף.

פתאום מגיע רפי. הוא מדרבן אותי להמשיך בפינוי. אם כבר באתי, שלפחות אעזור לו כי תכף השבת נכנסת. בשבילו זוהי דירה שצריך לרוקן כדי שתהפוך לבית. אז הוא אוסף את כל ספרי הטלפונים של הדיירת הקודמת, והמפות החגיגיות, ומכונת הכתיבה, ומרוקן את מגירת הבולים לתוך שקית אשפה, בטח לקח לה המון שנים לאסוף כל כך הרבה. מכל כך הרבה ארצות. אחר כך הוא שולח אותי לפנות את כל זה החוצה. לזבל. ככה זה. חיים שלמים של אישה שלמה הופכים בן רגע לכמה שקיות אשפה שעליי לגרור במדרגות. עוד זה מדבר, וזה בא. העולם שייך לצעירים, ולמבוגרים, ולחיים.

בעוד כמה חודשים נעבור גם אנחנו בית. אני ונועם והילדים נצטרך לארוז הכל ולפרוק מחדש, וכבר עכשיו התחלתי ליטול אדוויל על בסיס יומי. זה מכאיב לי בראש, מראש! צברתי יותר מדי. אני עולה על גדותיי, וזה דווקא זמן לא רע לפתוח את הסכר. חשבתי אולי להקדים תרופה למכה ולהתכונן נפשית לנורא מכל – פרידה מהארגזים. לא לקחת כלום! כלום! מעבר להכרחי ולפרקטי – שום דבר! אני אפרד מהשנים שחלפו כמו שרפי נפרד מחיים שלמים של אישה שלמה שאיננו מכיר, במקומה. איש מבני משפחתה לא גרף את זיכרונותיה, שנשרו כעלי שלכת למזבלה השכונתית בטבריה. עצוב? אולי טבעי? ואולי אני אעשה את אותה פעולה עבורי ואצא מחוזקת לפרק החדש בחיי?

פתאום מתחשק לי לזרוק לפח ארגזים של קסטות ישנות. ערימות של דפים עם התחלות של שירים שגם ככה לא נועדו להסתיים – להבעיר ולעשות מדורה. את התמונות הדהויות כבר התחלתי לגזור וזה כואב, אבל מין כאב שמנקה, קצת כמו לסדר גבות בפינצטה.

בקרוב נצא לדרך חדשה במקום חדש ונהיה חדשים. דווקא מרגש לפנות כמה זיכרונות לא רלוונטיים של אישה אחת, כדי שיתפנה מקום לכל הזיכרונות הטריים של שני ילדים קטנים, לא? כדי שיוכלו לאגור בעצמם. כדי שאולי, יום אחד, יהיו להם מספיק שירים לא גמורים בשביל מדורה.

agvaniot@gmail.com