יתם הנקין, שנרצח באכזריות עם רעייתו נעמה בליל יום חמישי שעבר, היה תלמידי. 

מי שקרא את הידיעות בכלי התקשורת, שהכתירוהו בתואר "הרב איתם הנקין", יכול היה להתרשם שמדובר ברב מן המניין המלמד גמרא ב"כולל" כלשהו. אכן, איתם הוסמך לרבנות, אך הוא לא ראה את עצמו "רב" ולא עלה על דעתו לשמש ברבנות ולהתפרנס ממנה. לימודי הרבנות שלו היו המשך אינטלקטואלי טבעי ללימודיו בישיבה וחלק בלתי נפרד מעולמו הסקרני והלמדני שמעולם לא ידע שובע. איתם ראה את עצמו, בראש ובראשונה, חוקר אקדמי בראשית דרכו, שמכשיר את עצמו להיות היסטוריון חברתי של יהודי מזרח אירופה. זו הייתה תשוקתו הגדולה ביותר, זה מה שבער בו והניע אותו, ולקריירה זו ייעד את עצמו. לולא היד הזדונית שלחצה על הדק האקדח וקטלה את חייו הצעירים, עולם מדעי היהדות היה זוכה בלי ספק בחוקר יוצא דופן ובעל שיעור קומה.

באותו לילה מר ונמהר שהיתי בחו"ל. הידיעה הנוראה השיגתני באישון לילה והלמה בי כבמכת קורנס. בחדרי שבבית המלון בצ'רנוביץ שבאוקראינה נדדו מחשבותיי בלי הרף לאותם רגעי אימת המוות שהיו מנת חלקם של איתם ונעמה, לזוועה שנגלתה לעיניהם של ארבעת הילדים שראו את הוריהם מוצאים להורג, ולאבדה הבלתי נתפסת של מי שרק תמול־שלשום עוד דיברתי איתו ורקמתי עימו תוכניות, של מי שתליתי בו תקוות כל כך גדולות. היה איש וראו, איננו עוד.

צוחק על עצמו ועל המתנחלים

איתם היה "ילד פלא". נפגשתי איתו לראשונה בשנת 2007. הוא היה אז "אברך משי", כהגדרתו, בן 23 בסך הכל. תלמיד ישיבת ניר שבקריית־ארבע, שמאחוריו כבר רשימה ארוכה של פרסומים בכתבי עת תורניים. הוא פנה אליי בדואר האלקטרוני ולאחר כמה התכתבויות הזמנתי אותו לפגישה. שוחחנו ארוכות ומאז נפשי נקשרה בנפשו. ממאמריו ומשיחותינו הרבות הבחנתי מיד שיש לו את אותן תכונות ואופי וכישרון – חמקמקים ובלתי ניתנים לכימות או להגדרה – של מי שנועד להיות היסטוריון, והיסטוריון טוב.

לא הייתי זקוק למאמץ מיוחד כדי לשכנע אותו שמקומו וייעודו אינו בין כתלי הישיבה ואת כישרונותיו אל לו לבזבז על פלפולי הלכה. שומה עליו להיכנס להיכלות האקדמיה ולהכשיר את עצמו באופן מקצועי למה שבאמת מעניין אותו, למה שהוא באמת אוהב: מחקר היסטורי ביקורתי.

איתם נרשם אפוא ללימודים באוניברסיטה הפתוחה ובתוך שלוש שנים, בד־בבד עם השלמת לימודיו בישיבה, סיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מיד לאחר מכן נרשם ללימודי התואר השני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, ובהנחייתי חיבר בשנת 2013 עבודת גמר (תיזה) מעולה שכותרתה: "מחיבת ציון לאנטי־ציונות: תמורות באורתודוקסיה המזרח־אירופית – הרב דוד פרידמן מקרלין (1915-1828) כמקרה מבחן".

איתם, שבא מעולם לימוד ישיבתי, שהוא כה שונה מהעולם האקדמי, השתלב בלי שום קושי בלימודים באוניברסיטה. הוא הפנים במהירות את דרכי השיח האקדמי, את צורת החשיבה והכתיבה, וגם החל לטעום את טעמיו המיוחדים של עולם זה. כך, למשל, ביוני 2014 הוא השתתף, לראשונה בחייו בכנס אקדמי של דוקטורנטים צעירים, ישראלים ופולנים, שנערך בוורוצלב שבפולין. הוא השמיע שם (שוב, לראשונה בחייו) הרצאה באנגלית, ושאב סיפוק רב מן המפגש עם חוקרים וחוקרות בני גילו שעוסקים בנושאים משיקים לשלו. לא פעם ולא פעמיים שאלתי אותו אם קשה לו, כשומר מצוות, ללמוד דווקא בקמפוס התל־אביבי הפתוח וה"חילוני" כל כך. תשובתו הייתה שלילית מכל וכל. לדבריו, הוא הרגיש נוח ומעולם לא חש בקושי כלשהו.

אהבתי אותו והערכתי אותו. אהבתי את אופיו הנוח והאופטימי, את ענוותנותו התמימה, את בת השחוק שהייתה נסוכה דרך קבע על פרצופו. אהבתי את גישתו החיובית וה"זורמת" לכל דבר ועניין, ובעיקר אהבתי את חוש ההומור הסרקסטי שלו, את יכולתו לצחוק על עצמו, על עולמו, על המתנחלים ועל ההתנחלויות (ככל שיכולתי להתרשם, הוא היה אדם מתון מאוד ורחוק מלהט פוליטי או משיחי), על העולם האורתודוקסי שבתוכו חי ועל העולם האולטרה־אורתודקסי שאותו חקר.

ולא פחות משאהבתי אותו, הערכתי אותו על ידיעותיו העצומות, על יכולת הלימוד וההתמדה שלו, על יסודיותו, חריצותו ויעילותו, על צורת חשיבתו המקורית והביקורתית, על תרבות הכתיבה המצוינת שלו, על יכולתו ללמוד מכל אדם ועל נדיבותו לחלוק את ידיעותיו הרבות עם כל אדם. הרגשתי סיפוק וגאווה שזכיתי בתלמיד כזה.

מיד לאחר שסיים את התואר השני נרשם איתם ללימודי התואר השלישי. שנת 2014 הוקדשה לגיבוש נושא ולכתיבת הצעת המחקר. איתם התעניין במיוחד במעמד הרבנות במרחב הליטאי בשלהי המאה ה־19 ואסף חומר עצום בהיקפו על אין ספור רבנים. הוא רצה לתאר את המעמד החברתי המיוחד של חוג זה ולעמוד על הטיפוסים החברתיים שהרכיבו אותו, בעיירות ובערים. אך לבסוף, מסיבות שונות שלא אפרט כאן, החלטנו בעצה אחת לזנוח את הנושא ולחפש נושא אחר. הצעתי לו לכתוב ביוגרפיה ביקורתית של החפץ חיים, הלא הוא ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1839), הדמות הנערצת ביותר בעולם החרדי של המאה ה־20 ולמעשה עד ימינו אלה. תחילה הסתייג איתם מן הרעיון. "מה אפשר לחדש עוד על החפץ חיים?" שאל בספקנות, אך ככל שחלף הזמן, וככל שהעמיק חקר, הוא השתכנע כי אכן מדובר בנושא ראוי. כדרכו, הוא הסתער על הנושא, ובתוך זמן קצר כתב תוכנית מחקר לתפארת. בסוף מארס 2015 אושרה תוכניתו לכתוב דוקטורט, שנושאו יהיה "הרב ישראל מאיר הכהן בעל 'החפץ חיים': ביוגרפיה". 

המלגה היוקרתית ביותר

זמן קצר לאחר מכן הגשתי את איתם כמועמד אוניברסיטת תל־אביב למלגת נתן רוטנשטרייך. זוהי מלגת הקיום היוקרתית ביותר המוצעת היום לתלמידי התואר השלישי באוניברסיטאות ישראל. במכתב ההמלצה כתבתי, בין היתר, כי "בשלב זה של חייו, כאשר הוא מתכוון להקדיש את כל מרצו וזמנו ללימודים אקדמיים, נאלץ הנקין להיאבק גם על פרנסת בני ביתו (יש לו ארבעה ילדים קטנים). הוא מתפרנס מעבודות ארעי של עריכה, כתיבה והוראה, אך ליבו יוצא אל המחקר ואל האתגר הגדול שעומד בפניו בכתיבת הדוקטורט. הענקת המלגה לא רק שתאפשר לו להקדיש את כל עתותיו למחקר, אלא שזו תהיה גם הכרה של האוניברסיטה במעמדו כתלמיד מצטיין. אני משתדל לנהוג בצמצום ובחסכנות כאשר אני משתמש בתואר זה של 'מצטיין', בוודאי שאינני מעניק אותו לכל אחד מתלמידיי, אך הנקין ראוי גם ראוי לתואר זה". אל ההמלצה שלי צירף איתם "'אוטוביוגרפיה' מחקרית" פרי עטו.

כפי שצפיתי מראש, איתם זכה במלגה. הוא הגיב על הזכייה באיפוק אופייני, אך ניכר היה כי בשעה שבישרתי לו על כך הוא היה המאושר שבאדם. כדי לקבל את מלגת רוטנשטרייך מתחייב התלמיד להתפנות מכל דבר אחר, להקדיש את עצמו למחקר ולסיים את הדוקטורט בתוך שלוש שנים. איתם התחייב, ובלי ספק גם היה עומד בהתחייבותו זו. ועכשיו הוא לא זכה ואנו לא זכינו. 

יהי זכרו ברוך. ¿

פרופ' דוד אסף הוא ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב