שונא מירוצי אופניים, ומתאהב בהם

אני לא אוהב תחרויות. המתח והלחץ מונעים ממני ליהנות באירועים האלו. אבל הפעם זה היה אחרת. כושר טוב (יחסית), אופני מבחן מתאימים (יחסית) והזמנה פתוחה של גל צחור, יוזם האירוע, להתארח ולרכוב בתחרות יצרו מצב מיוחד ומשכנע. כך שבמקום אותו לחץ טורדני שלא נותן לישון בלילה, התמלאתי ציפייה והתלהבות לקראת מירוץ האופניים "אפיק ישראל".

אופניים שטח וכל השאר: מגזין שטח 

(ניר חזן)

אפילו דלת תא המטען נפתחה עבורי בחגיגיות ב-04:45 כשהעמסתי את האופניים. יוצא לדרך עם עקצוץ אדרנלין שמתחיל לזחול במורד אמות הידיים. צריך להפעיל הרבה מאד שיקול דעת ואחריות כדי לא לעבור את המהירות המותרת בדרך לשטח הכינוס מול קיבוץ דליה. מפעיל בקרת שיוט, מתמקד בנשימות עמוקות והרגעת הדופק.

בדליה העסק כבר בעיצומו. רישום, מספר רוכב, ארגונים אחרונים ומים-אוויר-סוללה בגו-פרו ובנייד. בתפריט: הלולאה הבינונית לאורך 50 ק"מ, מורכבת רובה ככולה מרשת שבילים וסינגלים של רמות מנשה, יער הזורע ועוד לולאה בשדות עמק יזרעאל. אני מכיר חלק מהשבילים האלו, ובטוח יחסית באופניים. זה המקום לעצור רגע, ולהזכיר כי ארגון האירוע היה מרשים מאד. כמי שמורגל לשנים של ספורט מוטורי בו לוח הזמנים עמום למדי, באפיק השעון הגדול שמעל לשער הזינוק-סיום קובע את הקצב.

(תומר פדר, אלון רון)

ב-06:30 יוצאת בקול תרועה קבוצה גדולה עם מאות רוכבים ביום הרכיבה השלישי למירוץ שלהם. הרוכבים והרוכבות המהירים שהגיעו מחו"ל - יחד עם המקומיים המהירים ביותר - קובעים קצב מאד-מאד מרשים ומושכים אחריהם את כולם. רבע שעה מאוחר יותר אני ניצב על קו הזינוק. האדרנלין בשמיים, ואני מרגיש כמו כלב ציד לפני שמשחררים מול אפו את הארנבת.

ההקלה מגיעה עם היציאה. לנווט אני לא צריך, שכן המסלול מסומן באופן ברור מאד ומגמת הירידה של השביל עושה את ההתקדמות הראשונית למהירה למדי. מתחיל לעקוף רוכבים ורוכבות ונהנה משדות המרעה, השמש שמאירה בקרניים ראשונות ואלכסוניות את הגבעות החשופות של רמות מנשה, ומהאוויר שעמוס בריח הגשם הראשון.

(תומר פדר, אלון רון)

במורד התלול לעמק יזרעאל אני כבר מרגיש ממש טוב, משחרר את הבלמים ומדלג מעל קטעים שרוכבים אחרים צועדים בהם. אלא שמספר דקות אחר כך אני נכנס לפרופורציות כשקבוצת רוכבים-קאדטים מגיעה. מאפשר להם לעבור ומנסה להצמד לרוכבים צעירים, ילדים, שלא מכירים את המושג בלמים. נהנה מהקצב המהיר עד שבילי שדות העמק. מכאן החבורה הצעירה פותחת מבערים ונעלמת באופק בעננת אבק קלה.

בינתיים חלפו עלי כ-32 ק"מ מהזינוק, מבלי לנוח או לעצור. האדרנלין עדיין דוחף ומאיץ בי, והסינגל "הכחול" מגיע כמו חבר ותיק. "אל תעצור כאן!" שואגים לעברי בתחנת ההאכלה, רגע לפני הטיפוס כשאני גומע כוס משקה איזוטוני. מוריד הילוכים וראש ומתחיל לעבוד במעלה הדרדרתי. עובר רוכב אחר לקראת שני-שליש המעלה, אלא שאז עוקפת אותי דבוקת גלוחי רגליים במבערים פתוחים.

(רונן טופלברג)

רשת הסינגלים שמגיעה אחר כך מביאה עימה בעיקר רכיבה נינוחה וזורמת. אני מתענג על המורדות, מתפנק בין העצים ומשתדל שלא לסבול בטיפוסים. שרירי הרגליים צורחים, הלב חצה מזמן את הקו האדום. עליית דרדרת אחת אחרונה, קילומטרים ספורים מהסיום, מכריעה אותי. אני עוצר לנוח וממשיך מעט ברגל. באותו זמן חולפים אותי רוכבים של הלופ הארוך. למרביתם זה יום התחרות השלישי ברציפות - גיבורים וגיבורות של ממש.

המים בשלוקר נגמרו מזמן וכך גם שני חטיפי האנרגיה. אני מדווש על אדים, מתקדם בעיקר בעזרת כוח רצון, שכן את הכושר השארתי למטה בעמק יזרעאל. מספר פניות לסיום מגיע מורד דרדרתי נוסף עם מטרים של אבנים גדולות. זו הנקודה בה מצטרפים עייפות, פני השטח וחוקי מרפי ל"התרסקות שלפני סיום" קלאסית. אני מזכיר לעצמי "לא ליפול, לא ליפול, לא ליפול", מקפיד על בלימה וקצב מדוד, לוקח קו זהיר ונעקף על-ידי שתי רוכבות מחו"ל. שורט את האגו, אבל צלב הכוונת שלי על קו הסיום.

(תומר פדר, אלון רון)

התחושה בחציית הסיום שווה, אולי, רק לתחושת הזינוק. תערובת של אושר עילאי, הקלה ומעט אנטי-קליימקס. היה גדול, ענק, ופתח לי את התיאבון. מי יודע, אולי גם אשתחרר סוף סוף מהסלידה ממירוצים. מישהו מכיר מעסה טוב?

תודה מיוחדת לסובארו אשר השאילה פורסטר טורבו לטובת סיקור המירוץ