לבד בלי האישה, רק אני, הסרטים והחטיפים

היא חושבת (ואני לא יכול שלא להסכים עמה על כך), שלמרות החיים המשותפים שלנו, לכל אחד אמורים להיות גם חיים משלו. מצדי באמת שתצא עם החברות שלה או עם ידידים בנים, עדיף גייז. מבחינתה, שאצא עם החבר'ה שלי כדי שאוכל לפרוק את המתחים שמצטברים בי בצורה ורבלית כלפיהם ולא כלפיה, ואחזור הביתה קצת מבוסם, עם חיוך מטופש על השפתיים והתנהגות של דוב אכפת לי חרמן.

יש לילות שהיא משאירה אותי בייביסטר בבית על החתולות. היא נפגשת עם חברות אחרי העבודה או איזה סיפור כיסוי אחר שלא באמת מעניין אותי, ומאיימת לחזור מאוחר. כשאני יודע על זה מראש, מתעורר בתוכי איזה ילדון שובב, שמרוב התלהבות מכין תוכניות לשבוע.

אחרי שאני מסיים לעשות טלפונים ומבין שלא תבוא ישועה מאף חבר, אני מתכנן ערב אינטימי שלי עם עצמי, ומארגן אותו בצורה ברורה כך שלא יהיו פספוסים. הערב כולל ארוחת שחיתות המורכבת ממיטב מדף החטיפים, ללא צבעי מאכל כמובן. כדי שיהיה תירוץ לכרסום הזה, אני בוחר מבעוד מועד סרט על כדור הארץ שנחרב בגלל וירוס או אסטרואיד, או אסטרואיד שהגיע לכדור הארץ והיה עליו וירוס.

הלבוש הפורמאלי לאירוע הוא כמובן - תחתונים, וכמו בטיסות – חל איסור להעלות אל הקבינה דאודורנט. בשלוף מוכנה גם סדרה שפעם אני ואשתי אהבנו לראות ביחד ועכשיו "אנחנו" כבר לא אוהבים. ולשלבים המאוחרים של הלילה - במידה והיא תתעכב, ישנו גם מאגר של מתוקים (הזרמת סוכר מעורר חיונית כדי שלא תתפספס דקה מליל החורין שלפני).

כשהיא תכנס בדלת אבלף במתיקות שלא הלכתי לישון כי חיכיתי לה שתחזור, ואין לי בעיה להפסיק לראות עכשיו את הסרט כי החייזרים כבר מתו חוץ מאחד, וכולם יודעים ששומרים אותו לסרט ההמשך, שלא ברור למה יעשו אותו.

יש! היא הלכה!(צילום: Shutterstock)

יד ביד גם בנפרד

העובדה שנישאנו לא אומרת שהתיכו אותנו ליצור דו-ראשי או שהפכנו לתאומים סיאמיים. לא כל דבר אנחנו צריכים לעשות ביחד או לראות ביחד. נכון שהחלטנו לפסוע את חיינו יד ביד, אבל זו הנחייה כללית שכזו, ה"יד ביד" הזה. אפשר ואף רצוי לעזוב ידיים פה ושם, להישאר פרטים. הרי זוג מהגדרתו מורכב משני פרטים.

כבר יצא לה לא מזמן לנסוע לסוף שבוע שלם עם חברות, מסיבת רווקות. מאוחר מדי הבנתי שסרט החייזרים/ אסטרואיד/ מגיפה/ חורבן עולמי כלשהו לא ימלא את כל הזמן הזה. גם לא הרכיבה על האופניים או מרתון הסדרה על הזומבים או הכדורסל. בכל זאת, הזמן עבר וחלף לו, אני התענגתי על הזמן והבית עמד כולו לרשותי.

במוצ"ש היא חזרה עמוסת חוויות, סיפרה איך אחת החברות איתה חלקה את המיטה ובעטה בה כל הלילה, ואני חשבתי איך היה מוזר לישון בלעדיה במיטה הגדולה וכמה זמן לקח לי להירדם ככה. עוד יותר מוזר היה להתעורר ולראות שהיא לא שם. אבל הפעם זה שונה. הפעם היא טסה מטעם העבודה. חו"ל, שבועיים, רחוק. כבר היינו בעבר בנפרד לתקופות ארוכות, כששנינו היינו במילואים בצו 8, וכשהיא נסעה להודו לחודש וחצי בין עבודות. אז עוד היינו בשלבים מוקדמים של הזוגיות.

כמויות המלח שקישטו את התפריט שהתחלתי לדמיין, עשו לי צימאון וחשק לא ברור לסלט עשיר. מיד הבנתי – התקלקלתי. מזל שיש לי את הימים הללו בלעדיה. למצוא את האני הישן ולהוציא לחופשי שוב את הילד שבי. לעשות תחרות גרעפצים מילואים-סטייל עם עצמי באוויר הפתוח של הסלון בלי להתנצל. היו לי עוד הרבה תכניות לחופש הגדול שלי. כולן בוטלו.

מזל שהיא אוהבת אותי, כי אחרי יום אחד בלעדיה כבר התגעגעתי, השתגעתי וחיכיתי שהזמן יעבור. ישנתי באלכסון וקמתי עקום. הסרט היה מחורבן ואחרי כל השטויות שבלסתי רציתי להקיא והרגשתי שמן, ולא רק הרגשתי. חיכיתי להודעה ממנה, לשיחת טלפון. ביטלתי את הלהקה של הרקדניות הברזילאיות שהזמנתי למרות הקושי לסרב לחוטיני. גם רקדנית הבטן קיבלה פיצוי ונשלחה בבושת פנים דרומה על גבי הגמל שלה. את כל הפנטזיות המטופשות האלה קיפלתי בחזרה לקופסה השחורה אצלי בדמיון. שתשארנה שם, הפנטזיות. שם טוב להן וצפוף וחמים.

עכשיו אני בשדה התעופה. לכבוד היומולדת שלי ובסיוע ההורים המוצלחים שגידלתי, היא קנתה לי כרטיס טיסה. עוד מעט אני מצטרף אליה. היא תעבוד, אני אטייל וכל ערב נפגש, נסתובב קצת ונלך לישון ביחד. היא תגנוב לי את השמיכה ותטען שאני בעצמי הגנב, ובבוקר כשתלך לעבודה תשאיר בלאגן שהפעם החדרנית תצטרך להתמודד איתו. אם החדרנית תרגיש קצת עייפה מהזוגיות עם אשתי, אני אוכל להמליץ לה על סרט זומבים שפולשים עם אסטרואיד על גבי נגיף וכולם מתים בסוף. חוץ מחייזר אחד. שומרים אותו לסרט ההמשך.