חשבון נפש פלסטיני

אין כל ספק שגם גל האלימות הזה יסתיים בסופו של דבר עם חשבון נפש זועם בתוך הציבור הפלסטיני פנימה, שישאל: "אז מה יצא לנו מכל זה?" ההלקאה העצמית בוא תבוא כפי שהיא הופיעה בכל "סיכום" של אירועי או גלי אלימות קודמים. הציבור הפלסטיני עוד יבוא חשבון עם מנהיגיו. שוב יישמעו טענות על אובדן חיים מיותר. ראשי החמאס והתנועה האסלאמית עוד יתבעו על ידי הציבור בשטחים, גם אם זה ייעשה בחדרי חדרים, על שיגור צעירים וצעירות פנאטים עם סכינים שלופות להגן על אל אקצה.

עוד דעות ב-ynet:

זה נראה כמו זובור תקשורתי לישראל

גל הטרור הפלסטיני שפוקד אותנו - בלתי נמנע

החרדים באים לאקדמיה בלי כפייה

בהחלט חשוב מה יאמרו הגויים

לכולנו יש מה להפסיד

כן, צריך להודות, שבקרב הציבור הערבי הפלסטיני קיימת נטייה לערוך מעין תחקיר לאומי, כשפעם מכנים אותו "בדק בית" (תרמים אל בית) ופעם "הסתכלות פנימה". תחקיר כזה בא בדרך כלל אחרי מלחמה, מרי אזרחי או גל אלימות גואה ולפעמים הוא אף נושא בתוכו עדות היסטורית משמעותית. הנכבה של 1948 הותירה מאות אלפי פליטים שנדדו זבי דם וכואבים, ששאלו את מנהיגיהם: "מדוע רימיתם אותנו?" רגע. מצד אחד טוען הפליט הפלסטיני כי "גורש על-ידי היהודים" ומצד שני הוא מתלונן ש"ההנהגה הפלסטינית עודדה אותו לנטוש". טוב שיש תחקיר.

אלא שהסקת המסקנות הנכונות מהלקאה עצמית כזו, זו כבר סוגיה אחרת, שהיא מעל לכוחו של הציבור האומלל הזה. בעקבות הנכבה, למשל, "הוסקו מסקנות אישיות" נגד משפחות הערביות המסורתיות - חוסייני, ח'אלדי, נוסייבה, דג'אני ואחרות שהואשמו, לא פחות, באחריות לאסון שהומט על ערביי ארץ ישראל. אות קלון תמידי דבק בהן והן ייזכרו, לא תמיד באשמתן, לדיראון עולם כאחראיות לאסון. בתרבות הפלסטינית מחפשים את ראשי האשמים, לא מנסים לעמוד על לב הבעיה.

הנה, למשל, בדק הבית של מלחמת ששת הימים זכה לכינוי הלעגני, נַכְּסָה, שפירושו מחלה החוזרת על עצמה. הפלסטינים, שוכני הארץ, שוב חשו מרומים ושוב האשימו את ראשי מדינות ערב, שגורלם הופקד בידיהם, ברפיון ובחוסר אונים. "הבטחתם ניצחון, איפה הוא?", התריסו הפלסטינים כלפי נאצר וחוסיין.

גם החמאס מנסה זה שנים "לשחרר את פלסטין" בירי טילים. גם שם אין לומדים לקח נכון. מבצעי צוק איתן, עמוד ענן ועופרת יצוקה הותירו ברצועת עזה מלבד ההרוגים והפצועים הרבים גם מאות אלפי פלסטינים חסרי בית, המתבוססים בבוץ של עוני, אבטלה וחוסר תוחלת. גם שם ערכו בדק בית, ומה מצאו? שכמה תושבים מקומיים שיתפו פעולה עם האויב הציוני ובגללם לא הצליח החמאס במשימותיו. המסכנים הללו, יש להזכיר, נשים כגברים הוצאו להורג בראש חוצות בעזה.

אלא שתופעה זו, אותה כינה שר החוץ המנוח אבא אבן "אי החמצת שום הזדמנות להחמיץ

 הזדמנות", לא הייתה רק מנת חלקו של דור המדבר הפלסטיני. כמו תרבות האבן והסכין, גם הטלת האשמה והעיוורון מפני המציאות האמיתית עברו שם בירושה.

בתום "אירועי אל אקצה 2000", כאשר הפלסטינים חשו שהעולם מפנה להם עורף בגלל השימוש המופרז בפיגועי התאבדות, בנטילת חיי אדם חפים מפשע ובקטילת תינוקות בעריסתם וזקנים במיטתם, הם עצרו לרגע, התוודו שטעו, בתוך המשפחה כמובן, והחליטו לחדול מכך. הם מצאו את הפתרון המיוחל. "אם לא הצלחנו לשחרר את פלסטין במספר מלחמות, בשתי אינתיפאדות ובפיגועי התאבדות אכזריים, הבה ונפעיל את נשק יום הדין: נדרוס עוברי אורח בטרקטורים ונדקור אברכים ונשים בסכינים ובקולפני פירות".

ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד הוא מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי ובעבר שירת בתפקידים בכירים ב"שטחים".