אולי לא היינו צריכות לדבר על פוליטיקה בדייט
קראתי לה דמגוגית, היא קראה לי פופוליסטית והחלטנו להמשיך את הערב בצפייה משותפת בסרטוני חתולים ובשתיית בירה בדממה. היא עדיין הייתה יפה בעיניי, ומאוד שנונה. רק חבל שהסכין המושחזת שלה כל כך מונעת משנאה
עשינו הכרות קצרה, ומהר מאוד התחלנו ללהג כאילו אנחנו צמד פנסיונרים שנפגשים לקפה בפרלמנט של צהרי שישי בהרצליה. היה לה מה להגיד על כל דבר ואני אהבתי את זה. מהמחירים בתפריט ועד העיר המעצבנת הזאת – על כל דבר היתה לה דעה, אותה אמרה במין נחרצות כזאת שלא משאירה מקום לערער את הביטחון שלה.
היא מאוד מצאה חן בעיניי, חוץ מעניין אחד שהפריע לי. היא הגיעה עם שרשרת מגן דוד כסופה שנראתה לי כמו משהו שלא השתלב עם הלבוש שלה. הייתי חייבת לשאול אותה מה הסיפור מאחורי השרשרת, והיא אמרה שהיא הולכת איתה לפעמים ואין איזה עניין עמוק מדי מאחורי זה. חשבתי שהיא ציונית אוהבת ישראל כמו כולנו, והנחתי לעניין. שיניתי נושא ושאלתי על העבודה שלה. היא עובדת במפעל כלשהו בדרום הארץ, והם מפתחים שם איזה פיתוח טכנולוגי בשיתוף פעולה עם הצבא.
ביטחוניסטית, חשבתי לעצמי, זה דווקא די מדליק. לא היססתי ומיד שלפתי את הקלף המנצח שלי: 'הייתי קרבית'. היא קפצה בכיסא שלה, פתחה עיניים ושאלה מיליון שאלות כמו איפה הוצבתי ואם היו אירועים חריגים בגזרה שלי. אמרתי לה שאני לא זוכרת יותר מדי מתקופת השירות, ומבחינתי עשיתי את שלי. שמחתי להשתחרר כי רציתי כבר לחיות את החיים שאני רוצה ולפתח מינוס בבנק כמו אזרחית טובה.
"ומה את אומרת על המצב היום?" היא שאלה את השאלה המתבקשת בימים אלה. אמרתי לה שאני די מיואשת כבר מהמצב. הדור שלנו גדל והתבגר בין שתי אינתיפאדות, בין אזעקות ומקלטים, ואני עדיין לא רואה שינוי כלשהו במצב המדיני של ישראל. סיפרתי לה איך התרגשתי לחזור מבית הספר, בתור ילדה קטנה, ולראות בטלוויזיה את החתימה על הסכמי השלום עם ירדן. ואני זוכרת את התקווה שהייתה לפני הסכמי אוסלו.
היא גיחכה בבוז וצמצמה את העיניים, "נו, אז מה? והיום את רואה לאן זה הוביל אותנו". אמרתי לה שמשהו בנאיביות שלנו אבד עם השנים. כבר בתור ילדה פיתחתי מודעות פוליטית ואפילו בכיתי כשרבין נרצח, וזה לא היה רק בגלל שההורים שלי לא הרשו לי לראות טלוויזיה באותו שבוע. היום אני לא רואה איך המנהיגים שלנו פועלים כדי לקדם הסדר, פתרון מדיני או תהליכי שלום. היא נאנחה ושלפה ציטוט המיוחס לגולדה כטיעון מנצח: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה עוד מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה לא תהיה עוד ישראל".
אני התווכחתי איתה שהציטוט הזה בכלל מיוחס לביבי, אבל גם אם זאת הייתה גולדה, היא אמרה את זה לפני ארבעים שנה וזאת הייתה תקופה אחרת. גולדה גם אמרה, "לא היה דבר כזה פלסטינאים", זה אומר שהם הולכים להיעלם מכאן? לא, הם חיים ממש לידנו ואנחנו לא יכולים להתעלם מזה.
היא קראה לי 'יפת-נפש' וביטלה את כל מה שאמרתי. אני עשיתי את טעות חיי ושאלתי אותה למי היא הצביעה בבחירות האחרונות. היא ציינה שם של מפלגת ימין הידועה באמירות ההומופוביות של חבריה. התעצבנתי. לא הבנתי איך היא לא רואה את הקשר בין זה שהיא להט"בית ובין הצורך במאבק על זכויות בסיסיות בין כל מי שנמצא על הטריטוריה המשוגעת הזאת.
"ואת גם צמחונית, לא?" שאלתי בהתרסה. והיא אמרה שהיא לא אוכלת בשר כי היא לא מאמינה בסבל, אבל להילחם נגד טרור זאת הגנה עצמית. "את לא רואה פרה שעוברת את מחסום קלנדיה במטרה לפגוע ביהודים, נכון?", היא ירתה. "תני לה מספיק סיבות לפעול בדרכי אלימות והיא עוד עלולה להצטרף לגדודי אל-אקצא".
קראתי לה דמגוגית, היא קראה לי פופוליסטית והחלטנו להמשיך את הערב בצפייה משותפת בסרטוני חתולים ובשתיית בירה בדממה. היא עדיין הייתה יפה בעיניי, ומאוד שנונה. רק חבל שהסכין המושחזת שלה כל כך מונעת משנאה.
המלחמה הקרה נפסקה לרגע כשאמרתי, "את יודעת, אני לא כל כך אוהבת חתולים". "מה?", היא שוב פתחה עיניים, "איך אפשר לא לאהוב אותם? הם החיה הכי חכמה שהכרתי". "לא יודעת", שוב התחרטתי שדיברתי בכלל, "הם סנובים כאלה, עושים טובה שהם מסתכלים עלייך. אני יותר טיפוס של כלבים, הם תמיד ידידותיים ונותנים הרבה אהבה". "זה כי הם טיפשים, הם לא יודעים שלפעמים צריך לחשוד לפני שמכירים לעומק. ובכלל, הם מסריחים כאלה והשיער שלהם משתלט על כל הבית".
סובבתי ממנה את הראש. כאן כבר לא יכולתי יותר, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ביקשתי שנזמין חשבון וכשהיא הציעה לשלם לא הסכמתי לזה. יש גבול. "זה בסדר, את תשלמי עליי בפעם הבאה שניפגש", היא חייכה בפלרטטנות, אבל גם גדוד שיטור של מג"ב לא היה יכול לחסום אותי ביציאה המהירה שלי מהפאב. חזרתי הביתה לבד, רק אני ותרסיס הפלפל שלי. לא יהיה עוד דייט. במקרה הזה, הפערים גדולים מדי, אין פרטנר לשלום.
לפנייה לכתב/ת 
