לנועה ואיתי יש חשבון אינסטגרם. חשבון? בגיל 12, נועה היא כבר "אושיית רשת", או איך שאתם, החבר'ה הצעירים, קוראים לזה. גם איתי מגדיר את עצמו "איש תוכן", לא חשוב על איזה תוכן בדיוק מדובר. עוד לפני בר־המצווה עשה לא מעט מצוות, הציל חתולים, הרים הפגנות, שינה סדרי עולם במועצת התלמידים. ואצלי? ובכן, רבצה עליי שיבה, חברים וחברות. נולדתי לדור קודם כלשהו, הרבה לפני המצאת ה־3G. זריזות היא סימן ההיכר שלי, כמעט אי־אפשר להבין מה אני אומרת מרוב שאני אומרת את זה מהר, אבל מול שני המקלידים האלה? אין צב ממני בעולם כולו.

אנחנו יושבים בחצר. חזרנו מהים ופתחנו אבטיח אחרון מהקיץ. מתה על השבתות הרגועות האלה עם המשפחה. נועה ואיתי הם הילדים של בני הדודים שלי, אבל הם לא ממש נראים כמו ילדים. הם גם לא מתנהגים ככה. המבט של נועה יפת התואר חכם מדי בשבילי. ברור שהיא רואה צעד אחד לפניי, ואיך אוכל ללמד אותה בכלל משהו על העולם? אז אני יושבת מולם ולא עומדת בקצב.

שני אלה כבר הספיקו לעדכן סטטוס "במושב בעמק חפר", להעלות תמונות היישר מהחצר של בעלת הבית ההמומה, על טרמפולינה, פלוס תיוג מנומס שלי, ועוד כמה פרגונים הדדיים זה לזה. איתי המליץ ל־315 חבריו לעקוב אחרי התמונות של נועה, ונועה "פירגנה" לינק לעמוד של איתי אצלה בדף. הלם! 4,571 בני אדם עוקבים אחרי כל צעד שנועה בת ה־12 עושה! איך עושים את זה? אני הייתי צריכה לסיים י"ב, להתגייס לצבא, לצבור חוויות, להירשם לבית ספר למוזיקה, לכתוב על החוויות האלה שירים, לדפוק על דלתות, להופיע, להזיע, כדי שאוכל להשפיע בכלל על מישהו. היא, בכיתה ו', כבר מעצבת דעת קהל.

פתאום הרגשתי כמו סבתא שלי ז"ל כשראתה לראשונה את השלט־רחוק של הכבלים. היא לא הבינה למה זה טוב, כל הערוצים האלה, ומבחינתה בצדק, כי הרי לגמרי הספיק לה האיש עם המשקפיים בחינוכית ושקופית שירות מפעם לפעם. "אבל סבתא", ניסיתי להסביר לה אז, "העולם גם ככה זז קדימה, אז כל עוד יש לך הליכון תקין, למה לא לזוז איתו?" והיא חייכה את חיוכה העמוק, חרוץ השנים וניסיון החיים. "רוצה לחם עם חמאה ודג מלוח, זיסלה?" היא חתמה את הדיון. אין דבר טעים יותר מלחם עם חמאה ודג מלוח. בעיקר של סבתא. ולו היו לי מספיק עוקבים באינסטגרם, כמו לנועה למשל, הייתי גם מעצבת דעת קהל. אנשים, עשו לאוכל הפולני שם רע מאוד! נכון שהוא אפור, ונכון שהוא מונוטוני, אבל ככה גם השיער של ג'ורג' קלוני.

אצלנו, האמנים, העיסוק ברשת כבר הפך מזמן לחלק מהמקצוע. לכל אחד יש לפחות עמוד אחד, מקום לספר בו לקהל על הופעות קרובות, לשתף במחשבות ולשמור על קשר. בהיותי לייט־בלומר, לקח שנים לשכנע אותי לפתוח דף בפייסבוק, אבל מרגע שפתחתי עמוד משלי, התמכרתי. כמובן. אחר כך התקשיתי לנטוש את הפייסבוק הישיש שלי לטובת כל החידושים הצעירים, אבל הלכתי שבי גם אחריהם. אחרי זה עם התמונות, אחרי ההוא ששולחים בו הודעה ובתוך שנייה היא "נשרפת", ואחרי כל האפליקציות שמגלות לך מה חברים שלך אומרים עלייך מאחורי הגב, מי בכלל רוצה לדעת, וחושפות שמות חיבה לא חביבים בעליל.

אם לא הבנתם כלום ממה שכתבתי, זה לגמרי בסדר. מדובר באישה נסחפת. כענף בנהר שוצף פתחתי ללא הרף עמודים על גבי עמודים, וכעת אין לי מנוחה. כל "ילדיי" צריכים יחס, וחשוב לי לעשות דברים עד הסוף. לפעמים נועם שואל אותי במיטה, עם מי בחרתי לחיות – איתו, או עם עשרות אלפי פרופילים בדיוניים? והתשובה היא שאני חיה עם עצמי. כלואה בתוך האגו והראש והדימוי העצמי שלי כמו כולם. אדם בתוך עצמו הוא גר, אישה בתוך עמוד הפייסבוק שלה שוכנת, ותמונה אחת באינסטגרם שווה אלף מילים הגיוניות שבעל חתיך יאמר לאישה שלו בלילה, במיטה. יכלו כבר להיות לי עשרות ילדים.

אצל הדור הבא, נראה לי, המצב חמור כפליים. מרוב חיבור לרשת, כבר התנתקנו מהמציאות, אבל מי אני שאשפוט? ועד לאן זה יגיע? ואיך אמא כמוני תוכל בכלל לישון בלילה, כשיום אחד, בחדר ליד, הבת שלה תנהל קשרים וירטואליים עם אלפי שמות בדויים? קשה לנחש, ואין גם טעם לנסות. גם ככה החבר'ה האלה משאירים לכולנו עשן. נועה אמרה שיש להם יכולת לחסום חברים, לאשר עוקבים, לסנן תכנים ולהתחבר עם כל מיני גופים כאלה ואחרים לצורכי שיווק. חבר של חברה שלה אפילו מקבל כסף בשביל להעלות לעמוד האינסטגרם שלו תמונות של יוגורט. "זה מה שנקרא פרסום ויראלי, מצחיקה", היא אומרת לי ומגלגלת עיניים, ועוד רגע אני לוקחת את ההליכון שלי וטסה להזמין מת"ב בכבלים לכל הסבתות באשר הן.

וכמה שלא ניסיתי להסביר לה שגם אני מגניבה, שגם לי יש איזה עוקב אחד או 100 אלף, ושאפילו בחרו בי פעם כרווקה הנחשקת של תל־אביב, זה לא עזר. ניסיתי ליצור קשר עם הסוכן שלי, שיסדר לי איזה תפקיד אורח ב"גאליס", או לכל הפחות שיתוף פעולה מסחרי עם מעדן. עובדים על זה, חבר'ה, עובדים, כי אין לך איך להתחרות בזמן. הוא תמיד יהיה זריז ממך, מתוחכם ממך, ויפתיע אותך בסיבוב.

גם לשמור על הילדים שלנו אנחנו יכולים רק עד גבול מסוים, ומתברר שבעצם השריון הכי טוב הוא מודעות עצמית. תודעה סביבתית מפותחת. אולי כשהתינוקות התמימים שלי יהפכו לאושיות רשת, לא יהיה יותר רוע בעולם? או רשת? אולי עד אז נחיה כולנו במציאות מדומה? אולי הסיכוי היחידי באמת לשרוד בג'ונגל הזה הוא להיות צ'יטה? לראות 6/6, לנתח סכנות, לתקוף ולהגן בעת הצורך?

אם כך, ההורים של נועה ואיתי רגועים בצדק. יש להם ילדים חכמים וחמושים. לקרב הזה, על הישרדות בפרא המקוונן, הם באמת יוצאים כמו צ'יטות. אי־אפשר לעבוד עליהם בעיניים, לרע ולטוב, כי את כל מה שניסיתי לומר הם כבר קראו, כתבו ושיננו בעל פה.

דווקא יש בזה משהו מרגיע. למרות התסריטים הבלתי נתפסים – שכבר קרו, קורים ויקרו – אי־אפשר להתנהל בחרדתיות. אז אני צריכה לסמוך עליהם. לסמוך על עצמי שהכנתי אותם טוב מספיק, ובו בזמן להשיג את הסיסמאות שלהם לפייסבוק ולאינסטגרם ולחטט. כל הזמן לחטט ולהציץ. הפרטיות? נחמד וטוב, אבל אולי מדובר בכלל במותרות שהיו פעם, לפני המצאת הכבלים, לילדים מדור אחר, שאכלו אצל סבתא שלהם לחם עם חמאה ודג מלוח.

agvaniot@gmail.com