גרושה פלוס אחת, בשבילם אני סחורה סוג ז'

יש לך ילדה, אז את "הסיבוב" שלך כבר עשית, את גם לא לחוצה. הגברים של היום - גם הם לא לחוצים, בעיקר לא לחוצים להרשים אותך. לכן הם משתמשים בקלף הכי פחות מרשים בחפיסה, זה שבדרך כלל לא שולפים בדייט ראשון. אבל איתך הם דווקא שולפים בקלות, ואת שומעת וידויים של גברים על חוסר רצון להתחייב, שלא לומר להתחתן. "אני לא אומר את זה לבחורות בדרך-כלל, אבל איתך... איתך אני יכול להיפתח".

פאק יו, את מסננת וגם מיישמת. מתפשטת מבגדים ומחפשת להתחמם. כמה אירוני. בינתיים העניינים מתחממים. "חבל", את אומרת לבחור. "ירד לי ממך מחר". אבל עולה לו, עולה ולא יורד לו, וממשיכים. ככה זה כשלא משחקים משחקים. מתפשטים. גם אין עוד צורך בהגנות. הכל ברור – העסקה, התמורה וכמובן שגם המחיר.

ויש לזה מחיר: מצד אחד, עולה לך האגו. מצד שני, את בטוחה שאת שווה יותר. שווה גם איזה סרט מדי פעם, שווה גם ארוחה באיזו מסעדה. שווה יותר מוודקה רד-בול. גם אם זו וודקה במחיר מופקע. לעזאזל, התגרשתי בגלל שידעתי שמגיע לי יותר. "נמאס לי להרגיש שאני טובה רק לזיון", אמרתי לחברה הטובה. "בפעם הבאה, תעשי טובה, תיפגשי איתו מחוץ לבית", היא מפטירה. אבל אין טעם, אני יודעת. אין טעם לשחק אותה. בכלל, תמיד הייתי שחקנית גרועה.

מחוץ לתחום

החופש דווקא מתאים לי. אין באזור גבר שצריך לכבס לו את התחתונים בזמן שהוא מזפזפ מולי עם השלט. אין מישהו שיגיד לי מילים רעות או ישתוק לידי ימים ארוכים, אין מישהו שיגיד לי שהוא לא מבין למה הוא איתי ועדיין בלילה ירצה לגמור בתוכי. אז למדתי להתמודד עם ג'וקים, להחליף במיומנות נורות שרופות, לשמור על קור רוח בלילות טרופי שינה, בזמן שגל של טרור שוב שוטף את המדינה.

הם אפילו לא טורחים לנסות להרשים אותי יותר(צילום: Shutterstock)

אני גם סוחבת שישיות מים, ואין לי צורך לישון כפיות. הכל טוב. בעיקר אני לא יודעת לשקר לגברים שאני רוצה זוגיות. אני גם לא מוכנה שישקרו לי. השקרנים מתנהגים כאילו שאכפת להם ממני, וזה הסוג הבעייתי. הרי ברור לשנינו לשם מה התכנסנו. הכי ברור שאהבה היא מחוץ לתחום. הכל צפוי וידוע מראש: הוא יחזר אחרי משך שלושה שבועות בממוצע, לבסוף נמצא זמן להיפגש, נשכב, ושם בין הסדינים, זה ייגמר. ככה זה. גם אם עפו ניצוצות, האש תדעך אחרי הבעירה, וגם אם יישארו גחלים רוחשים, מישהו משנינו כבר ידאג לעשות מהם אפר דק. הכנים ביותר יגידו "אני מצטער, נוכל להיות חברים טובים, אבל לא אוכל להיות איתך בקשר רציני".

גרושה פלוס אחת, בשבילם אני סחורה סוג ז'. כנים ומתנשאים, הלוא מי אמר לכם שאני רוצה קשר רציני? ומי אמר שאני רוצה אותו אתכם? האמון באהבה קרס, ושום גבר בסביבה לא מראה לי שאני טועה. מהבחורה הרומנטית שהייתי נהפכתי לצינית, חושבת מין במקום אהבה. אבל האמת היא שאי אפשר להיות גבר בגוף של אישה. להזדיין בלי רגש, ולהרגיש סיפוק גם אחרי האורגזמה. הכל בסוף הופך לסתמי.

אני נודרת נדר של התנזרות שלא מחזיק מעמד, ומופר בדיוק שבועיים אחר כך, כששוב אני בלי הילדה ומרגישה הכי לבד בעולם. מעגל של שוטים, אבל היי – גם מעגל זו תנועה, והרי כמו שאומר כל גבר צייד "חיים רק פעם אחת, את יודעת". ההבטחה היחידה שלא מופרית עדיין היא ההבטחה לעצמי שלא להתאהב עוד לעולם. שלא אתן לאף גבר את הפריווילגיה להיות משמעותי בעיני, שזה בעצם לא לתת לאף גבר את הכוח לפגוע. הלוא במו עיני ראיתי איך אהבה היא אשליה אחת גדולה, פיקציה, סכנה, איך אהבה הופכת לשנאה.

האמון באהבה קרס, נותרו רק לילות חסרי משמעות(צילום: Shutterstock)

טעם האכזבה

אני מסתכלת על חברותיי הרווקות, ונראית מאוד מתירנית לידן. להן יש שורת חוקים – אין סקס בדייט ראשון, פגישה ראשונה רק מחוץ לבית, בסוף הדייט - רק נשיקה, אולי. גם ברווקותי לא עמדתי בכאלה כללים נוקשים, אז דווקא עכשיו? כשאני לא מחפשת מישהו לוותר בשבילו על החופש שלי? בכלל, היום יש לי רק חוק אחד – לחיות ולא להיפגע.

כשחושבים על זה, אני משחקת, ועוד איך. משחקת אותה גבר בשוק של בשר. מפרידה בין בשר לרגש. הוא נוגע בי, ובי זה לא נוגע. החברה הטובה אומרת שאני כרגיל חיה בסרט, מחפשת נוסחה שלא קיימת, קשר שהוא כמו זוגיות בלי להיות בזוגיות. מישהו שיהיה לו אכפת ממני, שגם יחבק אותי, שגם יזדיין איתי, אבל שלא יהיה לי "בין הרגליים".

אני לא יודעת אם זה אפשרי. אני רק יודעת שהבחור שאפתח בשבילו גם את הלב יצטרך להיות מישהו מיוחד, אחד שיהיה שווה לוותר עבורו על החופש הזה – חופש מביקורת, חופש ממילים פוגעות, חופש מדין וחשבון, חופש מוחלט – אחד שאיתו ירגיש לי מאוד חופשי. בינתיים, אחרי שאכלתי את המנה הכי מפתה בתפריט וטעמה היה טעם מריר של אכזבה, אני לא ממהרת לקבל שוב קלקול קיבה, והולכת לאט על טעימות קטנות, משביעות - מצד אחד, אבל גם משאירות אותי רעבה.