הגיע הזמן להתוודות, עד לפני שנה הייתי מכורה לסיגריות. הגיע הזמן להפסיק להתבייש ולספר את מה ששנים הסתרתי, אפילו מעצמי. לא הודיתי מעולם בפה מלא שהפה שלי היה מלא עשן. "לא, מה פתאום, זה רק פה ושם סיגריה... מקסימום שלוש ביום... גג חמש... הרבה פעמים יוצא שאני בכלל שוכחת לעשן. קטע", אמרתי אז, לפני שנה, כשעוד הייתי מגלגלת בלילות, לכל מי שהיה לו מה לומר. "אין לי אפילו קופסה משלי בתיק! ההם, המכורים הכבדים, לא זזים מהבית בלי ואני זזה, הנה". וזזתי מהר לנושא הבא.

אחר כך התחלתי לעשות כושר. קניתי נעלי ספורט חדשות ואפילו לקחתי מאמנת אישית. אחרי שיעור אירובי טוב פיציתי את עצמי במרלבורו לייט. סיגריה אחרי אימון הרי לא באמת נחשבת, כמו שסטייק בפיתה אחרי ריצה לא באמת מתיישב בבטן. ברגעי ההדחקה הקשים ביותר הייתי באמת עושה הכל, רק כדי לא לעשות סטופ. לא להגיד – עד כאן, מספיק הרעלתי את עצמי לדעת רק בגלל שב"מד מן" זה נראה מגניב.

חברות הפרסום באמת עשו עבודה טובה, אין ספק. נשים שרציתי להידמות להן מתו בגיל צעיר מנזקי עישון, אבל אני לא ראיתי. לא שמעתי. לא נתתי למציאות לפגום לי באשליה. המשכתי לשדר עסקים כרגיל, כי הנה, כשכל המעשנים הבאמת כבדים האלה לוקחים מעלית, לי אין בעיה לטפס חמש קומות ברגל. וכשביקרתי את סבתא שלי בתל־אביב, באמת ויתרתי על המעלית, ולא היה לי שום קושי עם זה. שום קושי שהוא, אולי חוץ מהקושי לנשום.

הגיע הזמן להשליך את כל שיקולי התדמית לפח ולהיות באמת. כי נכון, אני זמרת, וזה לא מסתדר עם שירה. אגב, כמעט כל הזמרים בארץ מעשנים (לא מכירה את טיילור, מדונה וביונסה). רובנו גם עושים את זה בסתר.

שנים זה היה אצלי טאבו. שנים ידעו צלמי הפפראצי שאסור לצלם אותי עם סיגריה ביד. בכל זווית, לא מחמיאה ככל שתהיה, מותר, רק לא ככה.

סיפרתי לעצמי שאין לי מה להסתיר, כי נבראתי על מנת לחשוף, ובלי כנות מוחלטת אינני ראויה להיקרא אמנית ובלה־בלה־בלה. שאין לי בושות. שאצלי מותר לדבר על הכל (רק אל תספרו בבקשה לאבא שבערב, אחרי ההופעה, הדלקתי סיגריה). אני?! מעשנת?! כנראה שוב התבלבלתם... קורה לכולם.

איזה תירוצים לא סיפקתי לעצמי, כולל סימוכין והוכחות בשטח שככה זה ברוקנרול. כי מה זה בכלל סיגריה? את הרי פישרית, בחומרים קשים לא נוגעת, לא ניסית, לא ראית אחרים מנסים, אף פעם לא פגשת פטריית הזיה כמו החתול מ"אליס בארץ הפלאות", אפילו לא באמסטרדם, ואלכוהול מדבר אלייך מעט מאוד, פה ושם יין לא נחשב, אז זה הגיל לצבור חוויות, כמה כבר אפשר לדפוק חשבון? עדיף למות צעירה ומאושרת מלא לחיות בכלל, אז נו, יאללה! צאי כבר מהפוזה! קחי סיגריה ותיכנסי לפוזה!

וואו, איך נראיתי איתה טוב. היא איזנה לי את המתיקות ונסכה בי חספוס מסוים, חבל רק שאף אחד לא ראה. חבל שזה תמיד היה בסתר, כי אחרת מישהו כבר היה אומר לי: די. תפסיקי. את נראית כמו ילדה קטנה שמנסה לעשות רושם על הילד הלא נכון בכיתה. עכשיו, כשאני מתוודה בפניכם, זה באמת מרגיש מגוחך. אם פעם פחדתי להיחשב "חנונית", עכשיו אני קולית באמת. להיגמל מסיגריות זה הכי קוּל בעולם. תשאלו את אלן קאר, שהמציא את השיטה ואז מת. מסרטן ריאות.

בטור הנוכחי אחגוג לעצמי יום הולדת שנה. אתם תהיו המוזמנים. אין צורך במתנות, כבר נתתי אותן לעצמי. שנים הסתתרתי מאחורי פסטות, עוגות שוקולד, מעילים, ניקוטין ועשן, וביום שבו ילדתי את בתי השנייה החלטתי להיוולד מחדש. להוריד במשקל בדרך בריאה. לא כמו פעם, בתיכון, כשלבשתי את הפרעות האכילה שלי בדמות עור ועצמות. החלמתי מהעיסוק הלא בריא באוכל, ואז ניגשתי למלאכה הקשה יותר — להיגמל ממשהו שאני בכלל לא מכורה אליו.

ועכשיו אני יושבת בחוץ על כיסא נדנדה. כותבת טור שבו אתוודה, אחגוג ואיוולד. ציפורים מעליי על חוט חשמל, שרות, והסתיו מסכים להישאר עוד קצת קיץ. יפה מצידו.

אני מריחה את העולם. אחרי חיים שלמים עם אף סתום, זכיתי בחוש הריח שלי מחדש, וקל לי לזהות שבבית לידנו מישהו אופה פאי, מממ... עץ פיטנה. פרחים לבנים כמו בושם שכונתי. והקפה שלי נהדר. טחנתי אותו בעצמי מפולים טריים, קטע שלקח לי זמן ללמוד איך ליהנות ממנו בלי סיגריה.

הזמן עושה את שלו. כמה שאנחנו יותר חזקים מהדימוי שיש לנו על עצמנו. וכל הדברים שפעם פחדתי מהם, היום כבר לא מפחידים בכלל. ויש לי תשובות להמון שאלות שפעם הפריעו לי לנשום: איך שותים קפה בלי סיגריה? פשוט שותים קפה. בלי סיגריה (אל תצחקו, זה באמת הטריד אותי עד לפני שנה, והתשובה הנוכחית נראתה לי מטומטמת לגמרי). איך נופשים בתאילנד בלי לעשן? פשוט נופשים בתאילנד. בלי לעשן. ומה יהיה התירוץ שלי לצאת עכשיו לחצר, לקחת קצת שקט מהילדים, אם לא קוראים לזה הפסקת סיגריה? טוב, אתם כבר יודעים את התשובה.

קולטים שמקל־רעל־דליק התחרה פעם בילדים שלי על חמש דקות זמן איכות? למה מי הוא בכלל? שאני אוריד מהברכיים שלי את אורי רק כדי לשלוף סיגריה?

אבל בטור הזה בא לי דווקא להסתכל על מחצית הכוס המלאה. לא על הזמן שביזבזתי והבריאות שהזנחתי, אלא על הזמן שהרווחתי וחמש הקומות שטיפסתי הבוקר בלי להתנשף בכלל.

כתוב ביומן: שנה ללא סיגריות. שנה. למרות שלא באמת עישנתי אף פעם, זה עדיין, קצת, מרחיב לי את הלב. מצדיק יציאה מארון הטבק. הנה יצאתי. מוזמנים להצטרף אליי לכוס קפה.

agvaniot@gmail.com