דיבור צפוף: האפליקציה שתסייע למגמגמים

"אנשים משלימים לי משפטים".

"כשאני הולך לסטארבאקס אני נהיה ג'ון, כי זה שם שיותר קל לבטא".

"אנשים חושבים שאני אידיוט".

"בכל השנים בבית הספר פחדתי מהרגע שבו אתבקש לומר את שמי. הצטערתי שאין לי תג-שם - זה היה עשוי להקל עלי מאוד".

"אנשים לא מאמינים לי כשאני אומר להם שאני מגמגם".

ד"ר יאיר שפירא מכיר היטב התבטאויות מסוג זה, המופיעות בפורומים ובדפי פייסבוק של אנשים מגמגמים. "לפני שבוע ישבתי כאן, ממש בבית הקפה הזה, עם בחור מגמגם. הוא אמר לי שהוא מת לקפה קר, אבל כשהגיעה המלצרית הוא אמרה לה: 'שוקו'." זה מאוד שכיח שאנשים מגמגמים יבחרו במילה הנוחה יותר, גם אם לא אליה התכוונו. יותר מזה, תלמידים מגמגמים יגידו במקרים רבים את התשובה השגויה כי היא יותר קלה להגייה".

שפירא, בוגר הטכניון, התוודע לנושא הגימגום דרך בנו. "ברגע שבני התחיל לדבר, בגיל שנתיים, היה ברור לנו כשיש כאן בעיה". כ-5% מהילדים בגילאי שנה עד שש חווים אפיזודות של גמגום, אבל רק אצל 1% מהילדים הגימגום נשאר. אחרי סדרה של פגישות עם קלינאיות תקשורת הבינו יאיר ואשתו שבנם שייך לאותו אחוז בודד החי עם הגימגום לצמיתות. "לא מדובר כאן בגימגום קל. לפעמים הוא נתקע חצי דקה עד שהוא מצליח להוציא הגה. זה קושי עצום, בטח לילד שמשתוקק לתקשר עם אחרים".

מתוך האפליקציה (צילום באדיבות דוברות הטכניון)

בגיל שבע, כשמשפחת שפירא הייתה ברילוקיישן בהולנד, יצא הבן עם הוריו לקורס מרתוני בן 10 ימים בשיטת Del Ferro. ליאונרד דל פרו, זמר אופרה יהודי, פיתח שיטת-טיפול ייחודית, ובתו ממשיכה את דרכו הטיפולית. "בקורס שהלכנו אליו היו 14 משתתפים, ובסופו כולם דיברו פרפקט. הבעיה היא שכעבור שלושה חודשים כולם חזרו לגמגם - חוץ מאחד שעמד להתחתן וידע שנישואיו תלויים בזה, והשני שידע שאם לא ידבר כמו שצריך הוא לא יוכל לקבל דרגת קצונה. הבן שלי, שהיה הילד היחיד בקורס, חזר לגמגם כמו רובם".

גם טיפולים אחרים מסוגים שונים השיגו תוצאות דומות. "למעשה, טיפולים של קלינאֵי תקשורת בגימגום משיגים הצלחה מוגבלת מאוד (15%) בטווח הארוך, ולכן אנשי מקצוע נרתעים מטיפול במגמגמים, ואפשר להבין אותם. מאותה סיבה, חברות הביטוח לא מוכנות לממן את הטיפולים האלה", הוא אומר.

חקר מתח נפשי בדיבור

ד"ר יאיר שפירא נולד בחיפה, למד בתיכון ליאו בק בחיפה והכיר את הטכניון היטב מאז ילדותו. אמו, נילי שפירא, עבדה עשרות שנים בלימודי הסמכה ובבית הספר למוסמכים (תארים מתקדמים), והוא עצמו למד כנער במרכז לחינוך קדם אקדמי. את התואר הראשון - פיזיקה ומתמטיקה - השלים במסגרת תוכנית "תלפיות", ולאחר מכן המשיך לתואר שלישי (מסלול ישיר) בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. כאן הכיר את אשתו לעתיד, גם היא כיום בעלת תואר דוקטור מהפקולטה.

במסגרת הדוקטורט חקר שפירא, בהנחיית פרופ' יצחק גת, את האפשרות לזהות באופן ממוחשב מתח נפשי בדיבור. "תמיד היה לי פֶטיש לקול ולאקוסטיקה כי אבא שלי עסק בזה - הוא הביא את הסונרים הראשונים לחיל הים", אומר ד"ר שפירא. מטרתו המעשית של הדוקטורט היתה לבנות מערכת שמזהה שקר על סמך הדיבור בלבד.

(צילום באדיבות דוברות הטכניון)

במקביל ללימודים לדוקטורט היה שפירא שותף בהקמת "קמלוט" - חברת סטארט-אפ במדעי המוח, שבה היה שותף גם פרופסור משה גור, חבר סגל בפקולטה. מ"קמלוט" המשיך שפירא לסטארט-אפים נוספים, ובהם פלאש נטוורקס, ששיגרה אותו לרילוקיישן ההוא בהולנד. "למעשה, כל החברות האלה היו בתחום התקשורת, בלי שום קשר להנדסה ביורפואית ובטח לא לגימגום".

"עד שיום אחד, בשלהי 2012, ישבנו בארוחת צהריים אצל אמא שלי, והיא שאלה אותנו: 'תגידו, שני אנשים כמוכם, עם דוקטורטים בהנדסה ביורפואית, לא מסוגלים לעשות כלום עם העניין הזה?'"

"שאלה מצוינת. וגם ידענו כבר כמה דברים: ראשית, שאין טעם ללמד את המגמגמים לדבר טוב. הרי עברנו את זה בשיטות הטיפול השונות - תוך שבוע הילד מדבר שוטף, אבל זה מחזיק רק תקופה קצרה. שנית, ידענו שכשמגמגם 'מחזיק' את הדיבור הנכון במשך שנה שלמה, משהו משתנה במוח עצמו - ממש חיווט-מחדש - והגימגום נעלם. אבל איך מצליחים להתמיד בזה שנה? לא ידענו. ידענו רק שצריך כאן כיוון חדש".

והוא?

"מדידה ופידבק. הבעיה של המגמגמים היא שאין שום פידבק מדויק ואובייקטיבי לדיבור שלהם, רק פידבק שלילי מהאנשים ה'רגילים' שמזרזים אותם ומשלימים להם משפטים. חוק Pearson קובע ש'מה שנמדד - משתפר. מה שנמדד ומדוּוָח - משתפר מהר'. מי שרוצה להשתפר בלי למדוד את עצמו משול למי שעושה דיאטה בלי להישקל. מה שלא נמדד לא משתפר, ולכן הבנו שאם נצליח למדוד את הגימגום ולתת לדובר פידבק כמותי מיידי, אנחנו בדרך הנכונה".

ד"ר יאיר שפירא (צילום באדיבות דוברות הטכניון)

קל להגיד.

"בדיוק. כי איך אתה מזהה גימגום באופן אובייקטיבי ומודד אותו בזמן אמת? אז התייעצתי עם מומחים לזיהוי דיבור, והעצה העיקרית שלהם היתה: 'מסובך מדי, רד מזה'."

ולא ירדת.

"ממש לא. קבעתי פגישה עם היזם ד"ר יואב מדן, שכיום מלמד יזמות בטכניון. כבר אז, ובעצם עוד בתקופת הדוקטורט שלי, הוא נחשב גורו בעיבוד דיבור. בפגישה הוא שאל אותי כמה שאלות מאוד מעניינות, ואחת מהן הייתה: האם אפשר לזהות מגמגם על פי הדיבור שלו מתחת למים, בלי קשר לשאלת השפה ולתוכן הדיבור? בדקנו, והתשובה הייתה חיובית. הבנו שאפשר לזהות גימגום מתחת למים, וכמובן מחוץ למים, באופן ממוחשב ובלי תלות בזהות הדובר, בשפתו ובטון הדיבור שלו. בעצם הצלחנו לזהות את 'ארוע הגימגום' ברגע האמת".

שפירא הבין שאם הוא רוצה לדחוף את המיזם הזה, העשוי לשנות את חיי בנו ואת חייהם של מיליוני אנשים אחרים, עליו להתפנות משאר עיסוקיו. הוא חבר לד"ר מדן ולד"ר עופר אמיר, ראש החוג להפרעות תקשורת באוניברסיטת ת"א, ויחד איתם הקים איתם את "ניניספיץ'" (NiNiSpeech).

המוצר של ניניספיץ' מודד את רמת הגימגום ומעניק לדובר פידבק מיידי באמצעות רטט או חיווי ויזואלי בסמארטפון. "עצם הידיעה שאתה נמדד לא על ידי שופטים אנושיים שמלחיצים אותך אלא על ידי אפליקציה שרוצה את טובתך - הידיעה הזאת משנה את ההתנהגות שלך. עכשיו נשאר 'רק' להתמיד בזה כדי שהשינוי ייטמע במוח, כלומר יהפוך מ'תוכנה' ל'חומרה'".

כדי לעודד את המשתתפים לדבר הרבה, ובאריכות יחסית, נוסף לאפליקציה פיצ'ר של דיאלוג על פי תחומי עניין וחיתוכים שונים. זהו דיאלוג מונחה שמעודד דיבור - שאלות טריוויה, בדיחות וכדומה.

למעשה אתם מורידים אחריות מסוימת מההורים.

"זה נכון, אבל רק בקטע טוב. אנחנו מורידים את השיפוטיות המתמדת שכל הורה לוקה בה מתוך אהבה לילדו. האפליקציה היא לא אבא או מורה, היא אלטר-אגו. הילד יודע שהיא לטובתו, ומתאמץ לדבר יפה ולא לראות קווים אדומים, שהם האינדיקציה לגימגום".

בוא נלך רגע אחורה. ממה בעצם נובע הגימגום?

"נתחיל מהעובדה שדיבור הוא הפעולה המוטורית הסבוכה ביותר בגוף - מעל 100 שרירים שאחראים לייצור של כשמונה הברות בשנייה. הרבה יותר מורכב מהליכה, למשל. אז צריך לקחת בחשבון שיש כאן מערכת מורכבת מאוד. מעבר לכך, חשוב לפרק כל מיני מיתוסים שגויים בעניין הגימגום: אומרים על אנשים מגמגמים שהם 'דפוקים בראש', שהם 'חושבים יותר מהר ממה שהם מדברים', שהם 'לא משתדלים מספיק'. שטויות".

ומה האמת?

"ידוע שלאנשים מגמגמים יש מנת משכל רגילה, ומדעי המוח באים כאן לעזרתנו. בדיקות מוח (fMRI) מראות שיש כאן אלמנט נוירולוגי ושרגע הגימגום הוא סוג של 'בלק אאוט'. במקרים של שיכרות, פרקינסון, אלצהיימר והפרעות אחרות, הדיבור נפגע ראשון".

בקיצור, עניין מורכב.

"מאוד, מה גם שייתכן שיש כאן מרכיב גנטי. בנוסף, מעל הבסיס המוּלד יש תפקיד משמעותי מאוד לסביבה. הנסיבות הסביבתיות - פחד, לחץ, ציפיות, קהל - יכולות להדליק את הגימגום ולכבות אותו. רוב המגמגמים סובלים גם מגימגום שניוני, שנובע מהפחד לגמגם. זה מעגל קסמים נוראי".

ואם נצליח להעלים את הפחד?

"הלוואי שזה היה כל כך פשוט. מה שידוע הוא שאנשים מגמגמים אינם מגמגמים כשהם מדברים לעצמם, לילדים קטנים או לכלבים. זה מוכיח את משקלו של ההיבט הסביבתי".

איך אתה מתאר את חוויית החיים של ילד מגמגם?

"רוב הילדים האלה סופגים הרבה דחייה, אלימות וביקורת מחלישה. הם שומעים גם מהמורים הרבה הערות כמו 'אין לנו זמן עכשיו' ו'אולי תגיד כבר מה אתה רוצה להגיד'. לכן הם מסתירים את הגימגום".

איך מסתירים גימגום?

"אתה מכיר את הילדים ה'שקטים' בכיתה? אז זהו, שלפעמים אלה ילדים מגמגמים שמסתתרים בארון. כשהם חייבים לענות לשאלה של המורה הם יענו את התשובה שקל להם לבטא, אפילו אם הם יודעים שהיא שגויה. הרבה אנשים מגמגמים זוכרים את בית הספר כסיוט הגדול של החיים שלהם, ואני מזכיר - אלה אנשים עם מנת משכל רגילה לגמרי".

איפה הממסד הרפואי בכל זה?

"רופאים ואחיות בוודאי לא לומדים את התחום הזה, אבל גם לא גננות ומורים. למעשה, הגימגום הוא הפרעה עם נוכחות סטטיסטית גבוהה - 1% מהאוכלוסיה, אבל עם יחסי ציבור רעים. אנשים מגמגמים נמנעים מלסווג עצמם כנצרכים. אדם מגמגם רוצה לתפקד, להיות כמו כולם - אבל זה ממש ממש קשה".

אז הם פשוט מסתתרים?

"כן, ולא רק מהממסד ומהחברה ה'רגילה', אלא גם מהארגונים שהוקמו כדי לסייע להם. בארה"ב מעריכים שיש 3.5 מיליון מגמגמים, אבל לכנסים של ארגון המגמגמים הראשי מגיעים רק אלפים. בישראל אנחנו יודעים שישנם כ-80 אלף מגמגמים, אבל הארגונים מגיעים רק לקצה הקרחון".

אתה נשמע פסימי.

"לא. אני אופטימי כי בראש השנה האחרון השקנו קמפיין שנועד להגיע למאה המשתמשים הראשונים שישתמשו בגירסת הפיילוט (בטא) של ניניספיץ', ותוך יום עברנו את היעד הזה. בסופו של דבר, אנשים מגמגמים מחפשים עזרה ואנשים אחרים מוכנים לתרום ולעזור.

"סיבה נוספת לאופטימיות היא קהילת קלינאי התקשורת. מדובר במקצוע מבוקש מאוד, והקלינאים של ימינו הם אנשים צעירים, מבריקים ובעיקר פתוחים לטכנולוגיה. ליתר דיוק, הם משוועים לטכנולוגיה. הטיפול הקונוונציונלי מבוסס על שיחה בקליניקה, שהיא מטבעה מוגבלת מאוד גם בזמן וגם בנסיבות: הרי זה 'טיפול' אצל 'איש מקצוע', ובמצב הזה אף אחד לא מתנהג כפי שהוא מתנהג בשיגרה".

אז מה אתם מציעים לקלינאים האלה?

"אנחנו מאפשרים לקלינאי, לראשונה, לראות מה קורה מחוץ לקליניקה. הרי בקליניקה המטופלים כמעט לא מגמגמים, כפי שאף אחד לא אוכל שוקולד אצל הדיאטנית. המערכת שלנו מאפשר לקלינאי לקבל המון מידע 'מבחוץ': הקלטות, כימות של ארועי גימגום, איפה הדובר 'נתקע', קשרים סיבתיים בין דיבור לסיטואציה באותו רגע, וכו'. הכל דרך הממשק שפיתחנו עבור הקלינאים".

"בדיוק. וברגע שתהיה מדידה, ובעקבותיה טיפול מבוסס-ראיות שיהיה אפקטיבי, יהיה גם בסיס לפיתוח של כיסוי ביטוחי".

תסכים לספר טיפה על בנך?

"הוא ילד בן 17, פנומן מדהים, גאון רב תחומי. מוכשר בכל דבר שהוא נוגע בו - מוזיקה, ספורט, עריכת וידיאו. פרפקציוניסט".

אולי זאת הבעיה - שהוא פרפקציוניסט?

"לא יודע לגבי הפרפקציוניזם שלו, אבל ברור לי שהפרפקציוניזם שלנו לא עשה הרבה טוב בעניין הזה.

 אנחנו משפחה פולנית, עם ציפיות גבוהות וסובלנות נמוכה לטעויות לשוניות, למשל. בנוסף, אני מדבר מהר מאוד כמו שאתה רואה. לזכותנו ייאמר שאנחנו לומדים מטעויות וחותרים כל הזמן לשיפור. ואני מאמין שהאפליקציה שלנו תחולל מהפך בחייו - ובחייהם של רבים אחרים".

מאז הקמתה בתחילת 2015 זכתה החברה, בראשות ד"ר שפירא כמנכ"ל, בכמה פרסים - בין השאר במקום הראשון (מתוך 500) בתחרות של קרן מיראז', המעניקה פרס כספי בסך מאה אלף דולר לסטארט אפ מבטיח. כיום מעסיקה החברה שמונה עובדים ועורכת ניסויים בקליניקות בפורטוגל, בסין, בהולנד ובארה"ב. ב-12 בנובמבר היא תשיק את המוצר.

הכתבה מתפרסמת לרגל יום המודעות הבינלאומי לגימגום, המתקיים היום. יום זה מתקיים ברחבי העולם ביוזמת ארגוני מגמגמים בינלאומיים, במטרה לפתח את ההערכה העצמית של אנשים מגמגמים, לשנות נורמות ציבוריות ולהפסיק את האפליה החברתית כלפיהם, לבנות קהילה ותשתית לחילופי דעות וידע בין מטפלים, חוקרים, הורים ואנשים מגמגמים. השנה מתקיים יום זה תחת הסיסמה "הפיצו את הבשורה: חינוך, תקשורת, שיתוף פעולה"

בישראל מצויין שבוע המודעות בתחילת נובמבר ובמסגרתו אמב"י - ארגון מגמגמים בישראל מקיים 3 אירועים ברחבי הארץ - ירושלים, תל אביב וחיפה. לפרטים נוספים - www.ambi.org.il

הכתבה תתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין הטכניון