כשרימון הושלך על ראש הממשלה והשרים בכנסת
38 שנים לפני רצח רבין כמעט נרצח בן גוריון. "מי זה עשה"? הוא שאל אחרי הפיצוץ שממנו נפצע קל. שר הדתות נפצע קשה, ובמהלך הדרמה באולם הישן זוהה בטעות המתנקש היהודי כערבי. מה היה המניע ואיך אחרי השחרור הוא ניסה בעצמו להיבחר לכנסת?
במהלך דיון שגרתי בכנסת, השבוע לפני 58 שנה, השליך משה דוויק (דואק) רימון יד לעבר שולחן הממשלה בכנסת. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו קל. שר הדתות משה שפירא נפצע באורח קשה. דוויק נידון ל-15 שנות מאסר וב-1988 ניסה בעצמו להתמודד לכנסת - ללא הצלחה. צלילה לעבר - בחזרה לנסיון הראשון לפגוע בראש ממשלה בישראל.
לכל הכתבות של השבוע לפני
29 באוקטובר 1957 - 18:15 בערב. בכנסת, ששכנה אז בבית פרומין בירושלים, התקיימה ישיבה מן המניין. ח"כ יצחק רפאל (הפועל המזרחי) דיבר על נושאים מדיניים, כשלפתע "משהו עף" מהיציע לתוך האולם. מיד לאחר מכן נשמעה ההתפוצצות. כתב "ידיעות אחרונות" שמואל סביבלוצקי, שהיה נוכח באותו זמן באולם, תיאר כי אש ועשן ליוו את הפיצוץ.
הח"כים המנוסים יותר התכופפו. אחרים השתטחו מתחת לשולחנותיהם שלפני כורסאות חברי הבית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שנפצע קל, שאל: "מי זה עשה?" מי שנפגע באופן החמור ביותר היה שר הדתות משה שפירא, שנפצע באורח קשה. שר התחבורה משה כרמל ישב חיוור במקומו ושרת החוץ גולדה מאיר קמה והלכה בכיוון העיתונאים, כשדם נוזל מרגלה. שלושה חברי כנסת מיהרו לטפל בבן-גוריון, כשראו שדם נוזל מידו ורגלו. הם ליוו אותו למכוניתו שעמדה בחוץ ומשם הוא פונה לבית החולה הדסה.
מי שמיהר לטפל בשר שפירא היה חבר הכנסת ד"ר שמשון יוניצ'מן (חרות), רופא במקצועו. הוא הוציא ממחטה מכיסו ושם אותה על יד הפצע בראשו של שר הדתות. מכל הצדדים נשמו קריאות: "הבו חומר רפואי". ד"ר יוניצ'מן קיבל את ארגז העזרה הראשונה, אך אז התברר כי אין לה מפתח. אחד הסדרנים פרץ את המנעול. אך למרבה האכזבה התגלה כי בארגז אין חומר רפואי רב. השר שפירא פונה באמבולנס לבית החולים הדסה ובמהלך אותו יום הוא עבר שני ניתוחים להצלת חייו. במקביל טיפל הדוקטור מחרות גם בשר התחבורה כרמל, שנפגע בידו.
בינתיים סירבה השרה מאיר לקבל טיפול רפואי. היא אמרה: "יש פצועים קשים ממני" ולאחר מכן דרשה בשלומו של השר שפירא. מאיר קיבלה טיפול ראשוני מח"כ אליעזר שוסטק ולאחר מכן נסעה במכונית משטרה לבית החולים הדסה.
סביבלוצקי כתב כי עלה לקומה השנייה, לאחר שביקש להביא תיק העזרה הראשונה, ואז נתקל במשליך הרימון, ששכב על הרצפה בעוד מוקף באנשי ביטחון. אנשי הביטחון הובילו אותו למכונית המשטרה שהוזעקה, אך בינתיים הסתער עליו המון אנשים אשר נתקהל ליד משכן הכנסת הישן. רק בקושי מנעו השוטרים לינץ' במשליך הרימון. "הניחו לי, אינני ערבי, אני יהודי. יש לי חשבונות עם הסוכנות ועם עוד", צעק דוויק, בזמן שההמון צעק לעברו "ערבי.. ערבי.. הוא זרק את הפצצה".
בינתיים ד"ר זלץ שניתח את השר שפירא, סיפר כי על אף פצעיו הקשים הוא היה כל הזמן בהבכרה מלאה, אף כי מחמת הכאבים הקשים נבצר ממנו לדבר. "רק פעם נאנח עמוק והפליט 'מה עשו? מה עשו?' פעם אחרת ביקש שיתפללו לשלומו", אמר הרופא.
במקביל, בן-גוריון שלח מכתב להוריו של דוויק, שהתגוררו אז בפרדסיה. קצין משטרה הגיע אליהם בבוקר ומסר להם את המכתב, שהוקרא בערבית. מסתבר שכמה שעות לאחר שנפצע קם ראש הממשלה ממיטתו בהדסה ביקש נייר וביד רועדת ועצבנית כתב מכתב להוריו של דוויק.
במכתב נכתב: "אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעדים טובים ולאהבת ישראל".
"רציתי שכל העולם ידע על העוול שנעשה לי"
בינתיים דוויק נלקח לתחנת המשטרה, שם הוא פרץ כמה פעמים בבכי, לאחר שהתברר לו מי ובאיזה אופן נפגעו השרים מרסיסי הרימון שהטיל לתוך המליאה. "רציתי שכל העולם ידע על העוול שנעשה לי ולכן עשיתי מה שעשיתי", הוא חזר וכמה פעמים.
דווייק, שהיה בן 25 כשהשליך את הרימון, עלה מהעיר חלב שבסוריה במסגרת עליית הנוער. זמן קצר לאחר עלייתו לארץ הוא נפצע בקטטה שפרצה בין שני נערים אחרים במחנה הנוער של הסוכנות בגליל ים. הוא פונה לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שם הוא נותח. בבית החולים טען שכולם מבקשים לפגוע בו ומונעים ממנו לקבל את שמגיע לו.
בשל אותו מקרה במחנה הנוער הוא תבע פיצויים בגובה 120 אלף לירות בטענה כי נפגע בגלל רשלנות המדריכים. הוא הגיש תביעות לפיצויים לבית הדין המחוזי ולבית המשפט העליון, אך כל תביעותיו נדחו משום שלא נמצא שהייתה רשלנות. שנה וחצי לפני השלכת הרימון, כך על-פי כתב "ידיעות אחרונות" אריה טובים, שלח דוויק מכתב לנשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן ובו איים להתנקש בחייו אם לא יחודש המשפט. הוא גם הודה כי הצית את הארכיון של בית המשפט העליון, אך המשטרה לא האמינה לו. בנוסף יוחסו לו הצתות בבית החולים בילינסון.
"אני אשם. שחררו אותי"
זמן קצר לאחר השלכת הרימון נמצאו שני רימוני יד במרחק של כמה מטרים מביתו של דוויק. הרימונים היו של צה"ל ולפי הסימנים אז הסתבר כי דוויק גנב אותם ממחנה צבאי.
בינתיים הוא הובא לבית המשפט השלום בירושלים, שם אמר: "אני מודה באשמה המיוחסת לי. אך יחד עם זאת, מבקש לשחררני ולא להחזיקני במעצר כי את משפטי אפשר לנהל גם בלי זה". השופט בזק לא השתכנע והעריך את מעצרו ב-15 יום.
יומיים לאחר השלכת הרימון הובא דוויק לשחזר את המקרה וסיפר כי ההתנקשות בכנסת תוכננה בדייקנות במשך תקופה ארוכה. הוא שיחזר את המקרה בקור רוח ובשלווה – החל מקבלת כרטיס הכניסה בלשכת הכנסת ועד להטלת הרימון אל תוך אולם הישיבות.
דוויק סיפר כי הירבה לבקר בבניין הכנסת כדי ללמוד היטב את השטח – אך אף פעם
לא עלה בדעתו לפגוע בשרים ובחברי הכנסת. לכן הוא התקשה להסביר למה הטיל את הרימון אל תוך האולם. לאחר השיחזור פורסם כי דוויק יואשם בניסיון לרצח, סעיף שהעונש המקסימלי עליו הוא מאסר עולם.
בהמשך התברר כי דוויק נפגש עם בן-גוריון בשדה בוקר. ב"ידיעות אחרונות" נכתב אז כי בעבר נפגש דוויק עם ישראל גלילי, מראשי "אחדות העבודה" כדי להגיע ליצירת חזית מאוחדת של מפלגות הפועלים. גלילי, שהבחין מהר מאוד שמדובר באדם עם בעיות, מיהר לסיים את השיחה וטען כי הוא חייב לצאת לעניין דחוף. גם עם בן-גוריון נפגש דוויק לפני שפצע אותו. דוויק טען כי גלילי שלח אותו ובין בן גוריון לדוויק התפתחה שיחה ערה. כשראה ראש הממשלה את תמונתו של משליך הרימון בעיתון – הוא מיד זיהה אותו.
בן גוריון, מאיר וכרמל שוחררו כעבור זמן קצר מבית החולים וגם שפירא התאושש וחזר לפעילות ציבורית, לא לפני שהוסיף את השם חיים לשמו. השר שפירא המשיך לכהן כשר במשרדי הסעד, הבריאות והפנים עד ליום מותו ביולי 1970.
דוויק נידון בסופו של דבר ל-15 שנות מאסר בפועל. לאחר 10 שנים הוא ביקש חנינה ובין היתר ביקש סיוע מהשר שפירא כדי לשחררו.
הקריירה הפוליטית של דוויק
בשנת 1988 ניסה דוויק (דואק) להגיע בדרך אחרת לכנסת. הוא הקים את תנועת "תרשיש", שכיוניה היה זעמ. הוא זכור בזכות התשדיר שבו אמר "נוער, נוער, נוער – כולם משקרים לכם". הוא הבטיח להקים אוניברסיטה, מכללה וטכניון על בסיס תורה ועבודה בנתניה. המפלגה קיבלה בסופו של דבר 1,654 קולות.
לקראת בחירות 1992 שוב עלה שמו של דוויק ולאחר שניסה ניסיון לאחד את כמה סיעות קטנות, הוא אמר כי הוא רוצה להיות ראשון ברשימה, ולא משנה הרוטציה. בסופו של דבר הוא לא התמודד שוב בבחירות.
לפנייה לכתב/ת 
