היום בו הבנתי שאני והגרוש קשורים לנצח
אורית היתה משוכנעת שלגרוש שלה לא אכפת ממנה יותר. למען האמת, גם לה לא היה אכפת ממנו, אבל היום בו חלתה שינה את הכל
עוד בנושא:
איך לחזור לשוק בתום 10 שנות נישואים?
גרושה פלוס 1, בשבילם אני סחורה סוג ז'
הרגע שבו שאת מבינה שלבן שלך יש חברה
כגרושה, הפחד הכי גדול שלי היה הרגע הזה בו האכפתיות נגמרת. השנים עוברות, ואותו מישהו שפעם כשהיינו צעירים עמד איתי מתחת לחופה - התבגר, הזדקן והפך למישהו שאני בכלל לא מכירה. אני כבר לא יודעת מה הוא אוהב ומה הוא שונא ואם הוא השתנה או התבגר, ואם הוא חולה או בריא ואם הוא עדיין אוהב את מיץ התפוזים בקרטון. לא רק שאני לא יודעת, אלא גם לא אכפת לי. וכשיש ילד בתוך המשוואה, "לא אכפת לי" הוא אב כל הרע.
כי כשמר "לא אכפת לי" שולט במערכת, היחיד שסובל מזה הוא הילד הזה שהבאנו לעולם יחד וחי -אם נרצה או לא נרצה על סקלת היחסים בינינו. ואני יודעת, מה שחשוב זה הילד וכל הקשר הוא סביב הילד, ולא אכפת לי כלום חוץ מהילד, ואתם מדברים רק על הילד, אבל תתפלאו, כדי שמערכת היחסים הכפויה הזו תחזיק מים ויותר מזה – תעשה טוב באמת לילד, היא צריכה עוד קצת עומק.
לעיתים ביום יום, על רצף השגרה, "מר לא אכפת לי" מגיח לביקורים ארוכים או קצרים. הוא מתמקם, מתיישר ומתיישב בכל כובד משקלו. ואז, כשיושבים יחד על הספסל בכניסה לכיתה ביום ההורים, מרימים לרגע את המבט מהסלולר ו... רגע... מי האיש הזה? הוא מוכר לי. אה, הוא האבא של הבן שלי, וחוזרים לקאנדי קראש.
אבל ל"מר לא אכפת לי" יש יתרון אחד מוכח. אומנם לא מומלץ לנסות בבית, אבל יאללה, תלמדו מניסיון של אחרים: "לא אכפת לי" נעלם לגמרי, שוקע לתהום הנשייה, נקבר כולו, כשיש קרייסיס, אסון. כן, כן, אני יודעת שאתם מצקצקים בלשונכם וממלמלים "אין סיכוי, מצידי שתמות מחר", אז זהו, שלא. המשפטים האלו תקפים רק בעיתות של שגרה. כי כשהמחר הזה באמת יגיע, והיא תהיה מחוברת לצינורות בטיפול נמרץ, אתה תיכנס לפאניקה כי אמאל'ה! לילד שלי לא תהיה אמא! ואז מה?
צמרמורת, אני יודעת. כל הגרושים והגרושות מרגישים ברגע זה צמרמורת. אז תשמרו עליה לרגע ותשמעו סיפור קצר: חליתי. חליתי ממש. טיפול נמרץ, כל המכשירים, מצב קשה, מאוד אפילו. וכשפקחתי את עיני אחרי חודשים רבים מאוד בין חיים למוות, הוא היה שם. כן, הגרוש, זה שלא היה אכפת לו, זה שרב איתי על כל שקל, זה שלא רצה לשלם לביה"ס, זה שכל שיחה איתו הסתיימה כמעט בהתקף לב מעצבים. כן, הוא. ולא רק שהוא היה שם, אלא הוא זה שניהל את החמ"ל, ודיבר עם הרופאים ועם החברים ועם אנשי הצוות. הוא זה ששמר מכל משמר על הבן שלנו בזמן שאימא שלו מתה קצת. והוא עמד שם עם פרצוף אכפתי, אכפתי באמת.
והרגע הזה שבו מבינים שהכל שברירי והכל לא חשוב בעצם חוץ "מהחיים עצמם", עושה ריסטרט לכל המערכת. זה הרגע שבו מבינים שזו לא קלישאה. שזה קשר לנצח. ואם הוא כבר קיים, ואם בין כה נגזר עלינו להיות קשורים לעד, בואו נעשה את זה לפחות נעים ואכפתי.
אז זה לא שאני ממליצה לכם להתאשפז עכשיו או לצאת החוצה להידרס קצת כדי שהתובנות החשובות האלו יסלקו את "מר לא אכפת לי". אבל אולי תלמדו קצת מניסיון של אחרים וקדימה לחייך אליו. כי אתן יודעות מה? בשיחה הבאה כשאתן מבקשות שישתתף בהוצאות הטיול, תשאלו אותו "מה שלומך?" ותתעניינו באמת. כי לא צריך קרייסיסים כדי להבין את הדבר הפשוט הזה. וכן, מי שהכי ירוויח מזה הוא הילד שלכם.
לפנייה לכתב/ת 
