האם הצעת חוק חדשה תפסיק את השפלת החולים הסיעודיים?

לפני שלוש שנים חלה התדרדרות קשה במצבו של משה שטינמץ בן התשעים ושלוש. הוא הפך לחולה סיעודי. שטינמץ פנה אל כלל, חברת הביטוח הסיעודי שלו. הוא ביקש מכלל כי תכבד את התחייבויותיה כלפיו כדי שיוכל לסיים את חייו בכבוד מבלי ליפול נטל על משפחתו.

אולם לכלל היו תכניות אחרות לגבי כספו. כלל דחתה את תביעתו. שטינמץ לא ויתר. בערוב ימיו נאלץ לפתוח חזית משפטית נגד כלל בבית משפט השלום בהרצליה. אולם הוא לא שרד זמן רב. ארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה הלך לעולמו.

השופט יעקב שקד לא התקשה לגלות כי חברת כלל התעללה במנוח בדחותה סתם כך את תביעתו. את השופט קוממה במיוחד עדותו של ד"ר ולדיסלב שפיצ'ינצקי, המומחה לרפואה גריאטרית מטעם כלל. זה האחרון קבע כי מבחינה רפואית המנוח נחשב כמי שמסוגל להתקלח באופן עצמאי הגם שבפועל הוא לא היה מסוגל לשמור על שיווי משקל במקלחת וגם לא לרחוץ את פלג גופו התחתון. "הקביעה של ד"ר שפיצ'ינצקי כי המנוח היה מסוגל לבצע את פעולות הרחצה באופן עצמאי", פסק השופט, "הינה קביעה מקוממת, לא ברורה על פניה, מתחכמת, אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת".

"תמונה כואבת ועגומה"

והנה דוגמא נוספת על אבחנותיו של הרופא המכובד: ד"ר שפיצ'ינצקי קבע כי המנוח נחשב כמי שמסוגל להתלבש באופן עצמאי למרות שבפועל לא היה מסוגל לגרוב גרביים, ללבוש מכנסיים ולנעול נעליים. "האם מצופה מחולה סיעודי", הגיב השופט שקד בציניות, "להסתפק בפרטי לבוש של חלק עליון בלבד ולוותר על המכנסיים, הגרביים והנעליים"?

בסופו של יום, לאחר משפט ממושך ומיותר הורה השופט שקד לכלל לשלם את תגמולי הסיעוד ויצא בקריאה נרגשת אל חברות הביטוח: "בתיק זה נחשפה תמונה כואבת ועגומה, אשר בה חברת ביטוח, שעליה חלה חובת תום לב מוגברת ופעילותה אינה רק מסחרית אלא בעלת גוון סוציאלי, מתנערת מחובותיה כלפי קשיש בן כמעט 100 שנים, דווקא בעת חולשתו, שבה הוא נזקק לה כל כך. פעולת כלל במקרה זה הייתה מקוממת ולא ראויה. כולי תקווה כי חברות הביטוח יקפידו הקפדה יתרה, יפגינו זריזות רבה וכן רגישות הולמת, בטיפולן בתביעות סיעוד המגיעות לפתחן, שאם לא כן, יאמר בית המשפט עד כאן".

דברים כדורבנות. אך האם קריאתו של השופט שקד שיצאה מהלב חדרה אל ליבם של מנהלי חברות הביטוח? בוודאי שלא. בקומות הגבוהות והמפוארות שמהן הם משקיפים על עם ישראל קשה להבחין בקשישים סיעודיים.

כיצד הגענו למצב המזעזע הזה בו החולים הסיעודיים מתדפקים כעניים בפתח על דלתן של חברות הביטוח ואלה מתעללות בהם באופן חופשי? כולנו משלמים כל חיינו מס בריאות, אבל המדינה הוציאה מסל הבריאות את הטיפול הסיעודי. אנו מפרישים מידי חודש בחודשו דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי אבל המוסד מכסה, גם זאת לאחר הוצאת נשמתם של החולים הסיעודיים, רק 15 אחוז מעלות הטיפול הסיעודי.

אין קשר בין הצעת החוק לדברי ההסבר

אנו משלמים עשרות שנים פרמיות לחברות הביטוח העסקיות אבל גם הן ידחו אותנו כך סתם בתקווה שנמות כמה שיותר מהר. הסיבה לכך היא שעל חברות הביטוח אין מורא החוק. הן לא חוששות מהרגולטור ובוודאי לא מהשופטים. למפקח על הביטוח יש את כל הסמכויות שבעולם לשנות את המצב אבל חברות הביטוח חכמות וחזקות ממנו.

לשופטים יש סמכות להטיל פיצויים עונשיים אבל הם לא מפעילים את סמכותם. הם לא רואים את תפקידם כמתקני עולם. אפילו השופט שקד שחזה מקרוב בהשפלתו של החולה הסיעודי שהלך לעולמו במהלך המשפט הטיל על כלל סנקציה נלעגת: תוספת "ריבית מיוחדת" בגובה שני אחוזים בשנה.

והנה בימים אלה נזעקו 44 מחוקקים מכל קצוות הקשת הפוליטית והגישו הצעת חוק בשם מעורר התקוות: "הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – תשלום פיצוי מיוחד בביטוח סיעודי)".

מתוך דברי ההסבר להצעת החוק עולה תקווה שהמצב הקיים הבלתי נסבל ישתנה וחברות הביטוח יתחילו להתנהג בהגינות עם החולים הסיעודיים. חברי הכנסת מתהדרים בכך שהחוק המוצע שלהם מטיל על חברת ביטוח שלא תשלם במועד "פיצוי מיוחד במכפלה של תגמולי הביטוח ולא במכפלה של ריבית וכמו כן תשלום מינימום של ריבית של לפחות 20 אחוזים לשנת פיגור".

מרגש לא? אבל מי שטורח לקרוא את הצעת החוק מבחין מיד שאין קשר בין הצעת החוק לדברי ההסבר. בהצעת החוק כתוב בדיוק ההפך. הצעת החוק לא מחייבת את בית המשפט להטיל על חברת ביטוח סוררת "פיצוי מיוחד במכפלה של תגמולי ביטוח" וגם לא "ריבית של לפחות 20 אחוזים לשנת פיגור". בהצעת החוק מדובר רק על מגבלה: "גובה הריבית לא יעלה על עשרים אחוזים לשנת פיגור ועד מקסימום פי שלושה משיעור תגמולי הביטוח".

במילים אחרות, שוב ניתנת לשופטים סמכות אבל לא מוטלת עליהם חובה להפעילה. השופט יכול להטיל גם ריבית של אחוז אחד ובכך לצאת ידי חובת החוק. ייתכן שההבדל בין ההבטחות בדברי ההסבר לבין נוסח הצעת החוק נובע מטעות קולמוס. הלוואי. אשרי המאמין. אנו כמובן נעקוב אחר הליכי החקיקה.

אני גם מוכן לאכול את הכובע אם הצעת החוק תתוקן בהתאם לדברי ההסבר ואם היא תהפוך על פי הנוסח המתוקן לחוק במדינת ישראל. עד אז עוד הרבה חולים סיעודיים יושפלו ומדיניות התביעות האכזרית של חברות הביטוח תמשיך להכניס להן יותר משמונים מיליארד שקל בשנה.