שירה: "לא סיפרתי לבני על אלוהים"

בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ

בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.

וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים

מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן

מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים

פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים

מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת

קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת

סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת

וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.

וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ

צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים

וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת

גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז

וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה

גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.

לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה

מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן

מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר

מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה

עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.

גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא

מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ

אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ

עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בְּלֵילוֹת

עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.

לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ

לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב

לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב

בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.

בני שקט עכשיו בבטן אמו

בְּנֵי שָׁקֵט עַכְשָׁו בְּבֶטֶן אִמּוֹ. הַאִם מוֹנֶה

הוּא בְּאֶצְבָּעוֹת זְעִירוֹת חֲסָדִים שֶׁהִרְעִיף עָלָיו יוֹמוֹ,

הַאִם מֵכִין הוּא שְׁרִירָיו לְמַאֲמַצֵּי יוֹם מָחָר

כְּשֶׁיָּגִיחַ מִתּוֹךְ עוֹלָמוֹ? יָשֵׁן הוּא בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ

שֶׁל אִשְׁתִּי, שְׂפָתָיו נוֹשְׁקוֹת מַיִם, עֵינָיו מְמַצְמְצוֹת

מִתּוֹךְ חֲלוֹם, טַבּוּרוֹ פָּתוּחַ אֶל קֶצֶב פְּעִימוֹתֶיהָ.

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵם מַחְלִיפִים בֵּינֵיהֶם בְּסוֹד

חֲלוֹמוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִתְגַּלּוּ לִי. אֲבָל בַּבְּקָרִים

שׁוֹכַחַת אִשְׁתִּי חֲלוֹמוֹת בְּנֵנוּ שֶׁחָלְמָה, וְהוּא כָּל

גּוּפוֹ מִתְכּוֹנֵן לִשְׁכֹּחַ בְּאִבְחַת רֶגַע אֶחָד כָּל זִכְרוֹנוֹת

תְּעָלוֹת הָרֶחֶם שֶׁצָּבַר, כְּשֶׁיָּצִיצוּ פָּנָיו וְיַבִּיטוּ

בִּפְנֵי הַמְּיַלֶּדֶת וּבְפָנַי. אֲנִי יָשֵׁן לְצַד אִשְׁתִּי,

בּוֹדֵד בְּבִטְנִי הָרֵיקָה, מְנַסֶּה לְהַאֲזִין בַּסֵּתֶר לַחֲלוֹמוֹת

בִּטְנָהּ, מְנַסֶּה גַּם אֲנִי לִמְנוֹת בָּאֶצְבָּעוֹת חֲסָדִים

שֶׁמַּרְעִיף עָלַי יוֹמִי, מְנַסֶּה לְהָכִין עַצְמִי לְיוֹם

מָחָר, כְּשֶׁיָּגִיחַ לְפֶתַע הוּא אֶל תּוֹךְ עוֹלָמִי.

בני אומר לי

הַשִּׁירִים שֶׁלִּי לֹא מַפְחִידִים.

עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלוהים

עַד שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל שָׁלֹשׁ לֹא סִפַּרְתִּי לִבְנִי עַל אֱלֹהִים,

שֶׁלֹּא יִפְחַד. וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן שָׁלֹשׁ עָרַכְתִּי בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת.

זֶה אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לִבְנִי. זֶה בְּנִי, אָמַרְתִּי לֶאֱלֹהַי.

שָׁאֲלוּ כָּל אֶחָד שְׁאֵלוֹת זֶה עַל זֶה. בְּנִי שָׁאַל:

הַאִם אֱלֹהֶיךָ זֶה הוּא אֶחָד מִקְּרוֹבֵינוּ, כְּמוֹ סָב,

כְּמוֹ דּוֹד? לֹא בְּדִיּוּק, עָנִיתִי לוֹ. אֱלֹהַי שָׁאַל:

מַה שֵּׁם בִּנְךָ? עָנִיתִי לוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים לִבְנִי,

מָתוֹק וּמְתוֹק-אֵל, חָמוּד וַחֲמוּד-אֵל,

חָבִיב וַחֲבִיב-אֵל. בְּנִי שָׁאַל: מַה שֵּׁם אֱלֹהֶיךָ? עָנִיתִי לוֹ

שֵׁמוֹת רַבִּים לֶאֱלֹהַי, הוּא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, וְהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

וְהוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אֵל וֶאֱלֹהִים וֶאֱלֹהַי.

אֱלֹהַי הֵחֵל אוֹמֵר: בִּנְךָ יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וּמִיָּד הֵשַׂמְתִּי עַצְמִי

כְּמִי שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ. בְּנִי שָׁאַל: אֶת מִי תֹּאהַב יוֹתֵר?

וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוֹפִיעָה הַמִּלָּה אַהֲבָה בְּדִבּוּרוֹ, וּמִיָּד הֵסַחְתִּי דַּעְתּוֹ בְּהַצְבִּיעִי

עַל מָטוֹס שֶׁחָלַף בַּשָּׁמַיִם וְעַל חִפּוּשִׁית שֶׁעָבְרָה בֵּינֵינוּ בַּדֶּשֶׁא. וּבִמְקוֹם לוֹמַר לוֹ

כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לוֹ: יָפִים, נָכוֹן?

כּוּתַאבּ

"קטן אביו חייב ללמדו תורה... וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו... מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו"

הרמב"ם, משנה תורה, היד החזקה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א'

בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם

לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה

וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד

פְּסוּקִים בְּעִבְרִית וַאֲרַמִּית וַעֲרָבִית.

אֲנַחְנוּ נִזְהָרִים בְּמִלִּים רַבּוֹת, בֵּינֵיהֶן אֱלֹהִים

וְאַלְלַה וְהַשֵּׁמוֹת הָרַבִּים, וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד

יִרְאָה קָשָׁה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִּיק לוֹ אוֹתִיּוֹת

בִּדְבַשׁ, מְתַכְנֵן עִמּוֹ כֵּיצַד הַכּוּתַאבּ

יִתְרַחֵב עִם אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו, וְנַמְתִּיק גַּם לָהֶם

אֶת הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ, וְלֹא נִלְעַג לַנִּכְשָׁלִים,

וּנְבָרֵךְ יַחַד לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַפְּסוּקִים.

וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל בֹּקֶר בְּתֹם הַלִּמּוּד,

אָב חַיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְלַמְּדוֹ

חַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ מִבְּנֵי עִירוֹ לְלַמְּדוֹ,

אֲבָל אַתָּה בְּנִי, עָלֶיךָ לִזְכֹּר שֶׁגַּם יָבוֹא הַיּוֹם

שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב לְהַרְגִּישׁ כְּמִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו,

וְאָז תִּהְיֶה חַיָּב לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים

וְהַשֵּׁמוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת וְהַתָּגִים שֶׁלֹּא חָלְפוּ בֵּינֵינוּ,

וְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בְּלִי שֶׁאָמַרְנוּ מִלָּה אַחַת

עַל מְקוֹמָם בְּחַיֵּינוּ.

מתוך ספר שיריו השלישי של אלמוג בהר, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", העומד לראות אור בהוצאת אינדיבוק.