אני חייב את חיי לתוקף שלי

איך אני יכול לומר משהו חיובי על צעיר, מלא שנאה, אוחז בסכין שהפך את קדושת ארץ ישראל לעבודה זרה? כאשר מסתכלים על הווידאו הנורא של ההתקפה שצולם מרחוק על ידי זכאריה סדה, איש השטח של "רבנים למען זכויות אדם"' ב -23 באוקטובר, אפשר לראות שהוא יכול היה לרצוח אותי בקלות. הוא היה מעלי, הגב שלי היה חשוף והמאכלת הייתה בידו. אפשר לראות שהוא כמעט נעץ בי את הסכין מספר פעמים, אבל הוא לא עשה זאת.

עוד דעות ב-ynet:

לא לתבוסתנות, כן לתקווה

מה באמת קורה כשנתניהו מלמד היסטוריה

מיומנו של ליכודניק בעצרת ב-4 בנובמבר 95'

מתמטיקה ומדעים, לא במקום ערכים

ברגע האמת, הוא לא היה רוצח, לפחות לא של יהודי אחר. אולי מלכתחילה כוונתו הייתה "רק" להרביץ ולהפחיד, ואולי לוודא שלא אחזור. כפי שאנו קוראים בפרשת השבוע בשבת, אברהם שמע קול מן השמיים, "אל תשלח ידך" (בראשית 22:12). אני רוצה להאמין שהיה לאדם שתקף אותי רגע של תשובה, רגע שבו הוא שמע ונענה לקריאתו של אלוקים לשנות את מסלול פעולתו ולחזור לעצמו הנעלה יותר.

האלימות החלה לאחר סיום מסיק פלסטיני מאובטח על ידי כוחות הביטחון מתחת למאחזים של התנחלות איתמר. מאז ששומרי משפט, האגודה לזכויות האזרח בישראל וחמש מועצות מקומיות פלסטיניות זכו בניצחון בבג"ץ ב- 2006, כוחות הביטחון חייבים להבטיח שהחקלאים הפלסטינים יוכלו לגשת בבטחה אל אדמותיהם החקלאיות. לאחר שהחקלאים עזבו, ישראלים החלו לגנוב זיתים ולשרוף עצים. הזעקנו את כוחות הביטחון, אשר הגיעו למקום שבו הגניבה מתרחשת. אך הם לא ענו לנו כאשר האש פרצה.

טיפסתי במעלה הגבעה כדי לתפוס עמדה טובה יותר כדי לתעד מרחוק את ההשמדה של עצי הפרי האסורה מן התורה. התמקדתי באש ובשני הישראלים שהיו עדיין הרבה מעלי כשהופתעתי מישראלי נוסף שהופיע לפתע בקרבת מקום ורץ לכיווני. הוא החל לזרוק אבנים שפגעו בי, ואז שלף סכין. ניסיתי לשמור על הפנים שלי כלפי התוקף המרוגז, בזמן שהתקדמתי במורד הגבעה התלולה. בשלב מסוים הוא רץ לעבר עיתונאי שהיה מאחורי ורצתי כדי להגן על העיתונאי. התוקף הסתובב לכיווני שוב, בועט בי וגורם לי לאבד את שיווי משקלי. עד אותו הרגע ניסיתי בכל דרך שלא לגעת בתוקף שלי, אבל בשלב הזה כבר לא הייתה לי ברירה, אלא לתפוס את רגלו כאשר הוא בעט. עד מהרה הוא היה מעלי, כשידו המחזיקה את הסכין - חופשיה.

אני רוצה להאמין שהרגע הזה שבו התוקף שלי היה קרוב להפוך לרוצח גרם לו לשאול את עצמו איך הוא הגיע להיות בראש גבעה בשטחים הכבושים, כל כך כועס על כך שהצבא מאבטח חקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים שלהם עד כדי כך שהוא מתפרץ. אני רוצה לחשוב שהוא דיבר עם חבריו ב "נוער הגבעות" והסביר מדוע הוא שינה את דעתו, וכי התשובה שלו תשפיע על הקהילות המטפחות קיצוניות אלימה, מי שעומד מנגד , וכל מי שהפכו את אמונתנו המשותפת בקדושתה של ארץ ישראל לעבודה זרה על ידי העלתה מעל לכל הערכים האחרים.

אם הוא שאל את עצמו מה הביא אותו לאותו רגע , מה הייתה תשובתו? האם זו הייתה שנאה ללא יהודים ? הנאה של חוויית כוח ושליטה? פחד? זעם בגלל הטרור הפלסטיני? רצון ל"אקטציון"? אמונה ב פריבלגיה יהודית? האם הוא זוכר שהווידוי המסורתי ביום כיפור כולל את החטא שחטאנו בצרות עין, כלומר, הכעס על מזלם הטוב של אחרים? חז"ל מגנים את הסירוב לעזור כאשר "זה נהנה וזה לא חסר". החסר היחיד שאני יכול לדמיין במקרה הזה הוא אובדן החלום של גירוש לא יהודים מכל שטחי ארץ ישראל המקראית על ידי נישולם של הפלסטינים ומניעה מהם להתפרנס מעצי הזית שלהם. יש אלמנט נוסף. כאשר הקמנו את מדינת ישראל ונשבענו בצדק ש"לעולם לא עוד", נדרנו שתמיד יהיה לנו את הכוח להבטיח שיהודים לעולם לא יהיו נרדפים וחסרי אונים כפי שהיינו במשך אלפיים שנה. יש עדיין אלו שרוצים "לזרוק אותנו לים" אילו יתאפשר, ואנו עדיין לא בעידן המשיחי שבו העם היהודי יכול לשרוד ללא כוח.

הגומל בבית הכנסת

ביום לאחר שהותקפתי בירכתי את הברכה המסורתית בבית הכנסת שאומר אדם ששרד סכנה גדולה (ברכת הגומל) ומיד לאחר הגיע תורי לשמור על הכניסה לבית הכנסת כפי שאנו נוהגים מאז הסבב האחרון שלה רציחות. עם זאת, במהלך השנים מאז שמדינת ישראל קמה, הנדר עבר מטמורפוזה. שכחנו שדורות לפני הנדר "לעולם לא עוד", אלוהים ציווה עלינו, לעולם לא, אפילו פעם אחת, אסור לנו, לדכא אחרים כמו שאחרים דיכאו אותנו. (שמות כ"ג: ט') עברנו משימוש בכוח שלנו כדי להבטיח את ההישרדות ושיגרת החיים שלנו לניצול הכוח שלנו כדי לקחת מאחרים את מה שאנחנו חומדים. המדרש מלמד שהיד שמכה את הלא יהודי סופה לפגוע ביהודי. האלימות שפרצה נגדי היא התוצאה בלתי נמנעת של האלימות האזרחית והמדינית שמופנית כלפי פלסטינים על בסיס כמעט יומי. חז"ל גם לימדו ש"החרב באה לעולם בגלל עינוי הדין ועיוות הדין" (פרקי אבות). חכמינו לא הצדיקו את החרב, אבל הבינו שפעולות בלתי צודקות שלנו יביאו אותה עלינו.

קל להטיל את כל האשמה על נוער הגבעות וקהילת המתנחלים המטפחת אותם. אבל על כל החברה הישראלית לעשות חשבון נפש. לעיתים קרובות מדי, אפילו מתנגדי התנחלויות נוהגים כלפי התרבות האלימה ופורעת החוק שצמחה בשלוות נפש, בייאוש, באמירת "כמה זה נורא" כאשר משוחחים עם חברים או באמונה שאין ברירה אלא לפייס את הקיצוניים כדי למנוע את התפוררות החברה הישראלית. דיכוי מדיני, תמיכה ממשלתית בהתנחלויות והעדר מיצוי הדין נגד הפוגעים בפלסטינים ורכושם מעודדים קיצוניות אלימה.

אני נותן הרבה קרדיט לצבא עבור המאמץ שלו למלא את חובותיו על פי בג"ץ לאפשר ולאבטח את המסיק, למרות האלימות הנובעת מכל כיוון. אבל, הם מאמינים שכדי לעשות את זה עליהם לפייס ולהיכנע לאלימות המתנחלית. דחו את המסיק על יד ההתנחלויות והמאחזים האלימים ביותר. פסיקת בג"ץ ב-2006 מתירה לצבא להגביל את כניסתם של פלסטינים לאדמותיהם לימים מתואמים רק כאשר אין דרך אחרת להגן על מתנחלים. על הצבא לסגור את האזורים הללו בצו לפני המסיק. הפסיקה מונעת באופן מפורש את סגירת השטחים לפלסטינים "לטובתם" כאשר ישראלים מאיימים עליהם, אלא אם ממש אין דרך אחרת למנוע שפיכות דמים. אבל כך עושים בשבועות האחרונים. לפעמים אני תוהה האם בימים המתוחים הללו עלינו לשתף פעולה עם מאמצי הצבא למנוע הסלמה במקום לעמוד על כל אות של הפסיקה. אבל אני יודע שהכניעה לאלימות רק מעוררת את התיאבון של אלו שמסיקים שהם מצליחים להשיג תוצאות על ידי הפעלת אלימות ואיומים. אילו הצבא היה מצהיר שמפנים איזה התנחלות בגלל איומים של פלסטיניים, גם מתנגדי ההתנחלויות היו צועקים צעקה שזה יעודד אלימות נוספת.

יש לעשות כל מאמץ להגיע להדברות כדי להבין מה האמונות, הדאגות והמחשבות של אוכלוסיות שונות במקום סטראוטיפים פשטניים. אין הרבה סיכוי לשנות עמדות כאשר איננו מבינים מה עומד מאחוריהם. כמו כן, עלינו להבין מה גורם לצעיר פלסטיני לקחת סכין ולרצוח. אבל, יחד עם 100% הבנה חייב להיות 0% סובלנות לאלימות.

לנו כישראלים זיכרון קצר. אין שום הבטחה שהחברה שלנו בכלל תלמד לקח ממה שקרה לי או שתעשה חשבון נפש או תזכור שזה בכלל קרה. אבל, לו כמה בקרב נוער הגבעות ותומכיהם יתעוררו לראות כי הם עובדים עבודה זרה ומנצלים כוחנו, לו כמה ממנהיגנו יתחילו לדעת שחייב להיות אפס סובלנות כלפי אלימות ישראלית ואלימות פלסטינית כאחד, אז אולי הכמעט רצח שלי היה שווה. בינתיים אני, הצוות ומתנדבים שלנו ממשיכים במטעי הזיתים.

הרב אריק אשרמן, נשיא רבנים למען זכויות האדם