אבל הוא "קליל" ואני "זורמת", ואני סובלת
שי ממשיך לנשק אותי ואני מרגישה כמו צב בלי בית, כמו צדפה שעומדת להישאב לתוך מערבולת. אני רוצה לברוח אבל רגליי קופאות
נמאס לי להיות השפיץ של האבן באמצע הנחל. בא לי לזרוק את הלב הרגיש שלי לפח ולקנות אחד חדש, כזה של סוף עונה, 1+1 עם פייטים. אז הלשון של שי כבר עמוק בתוך האוזן שלי, והוא לוחש הבלים של בירה וים. אני אסירת תודה לאלכוהול שמאלף את הלב, שמתחיל להראות סימני מתיחה של התאהבות קלה. "נו, תבואי הערב למסיבה, נרקוד קצת ואז נלך אליי...", שי לוחש. אני מצחקקת בקול סינטטי של בגד ים שלא נספג לעולם.
"יהיה כיף לישון איתך", אני אומרת ומיד מתחרטת. השמש קופחת מעלינו, ואני מרגישה את העור שלי מאדים. לא מרחתי קרם הגנה. "אפשר לישון, אם זה מה שתרצי...", הוא אומר, וידו מאששת את הרמיזה המינית בליטוף עדין מתחת לבגד הים. הקלילות הפרחונית שמרחתי על עצמי מתחילה להזיע את עצמה החוצה. אני צריכה להימרח ומהר, אני נשרפת, אני נפגעת.
שי ממשיך לנשק אותי ואני מרגישה כמו צב בלי בית, כמו צדפה שעומדת להישאב לתוך מערבולת. אני רוצה לברוח אבל רגליי קופאות. אני רוצה להיות זורמת, באמת. אני רוצה ליהנות מהגוף שלי, מגיע לי להזדיין בטעם הדביק של הקיץ ולגנוח בחוסר מודעות עצמית. אני רוצה לשמוט את עצמי אל תוך הילת הזרימה העמומה, החמקמקה, אבל אני מגלה שאני רוצה אותו, את שי. כלומר, אני לא רוצה את הזין שלו מפמפם בי, אני רוצה חיבוק דוב ענק שיגן עליי מהשמש הבוערת הזו.
אני רוצה לשמוע שהוא רוצה לישון לידי ולא לשכב, לשכב ולא לזיין, לדבר ולא לשתות. אבל הוא "קליל" ואני "זורמת", ואני סובלת מכל רגע. אבל אני סובלת יותר כשאני שונאת את עצמי לבד, אז לפחות לשנוא ביחד, לצדו. אז אני ממשיכה לפלוט צחקוקים ומתחילה לשנוא אותו במקומי - למה הוא לא רואה? למה הוא לא שואל לפני שהוא נוגע בי מול ילדים קטנים עם ארטיקים מטפטפים? אז אני מרימה את ראשי ומתרחקת ממנו. פתאום קלילות וזרימה מרגישים לי חלולים. מה היא קלילות אם לא מסיכה מעוצבת היטב, כזו שמתאימה את עצמה בדיוק לצבע העור שלי? מה היא אם לא קליפה שכולאת אותי בתוך עצמי בגדר כפולה?
"מה קרה?" שי שואל, מתחבא מאחורי משקפי השמש. "לא זורם לי", אני אומרת ומשפילה את עיניי. "יש כאן מלא אנשים". הוא שותק. נעלב? מאוכזב? מאוהב. בעצמו. מה היא זרימה אם לא נחל שזורם לים כמו כולם, וטובע בו כאילו לא היה מעולם?
"חשבתי שמתחשק לך, אני מצטער", הוא אומר. אולי באמת נעלב. אתה תשבור לי את הלב, אני אומרת לו במבטי. הוא לא עונה, אבל מזדקף במקומו. אני רוצה להיות סקסית, קלה להרכבה וקשה לפירוק. בינתיים הוא מציע לי בירה נוספת ומרים בקבוק מזיע. אני מסרבת אך שי פותח את הבקבוק בכל זאת ומוזג לעצמו כוס מלאה. הוא מרים אליי מבט רעבתני ומחייך. "אז מה אני עוד יכול להציע לך, גברתי?"
"דייט" אני יורה, ולפתע מצטערת על שלא שתיתי יותר. לב הפרא שלי מגיע לנקודת רתיחה והשמש מלבה את החום. שי שותק ולוגם, ומגיף את תריסי עיניו. אני משפילה את מבטי, תוהה אם יהיה לי האומץ לקום ולברוח, ככה, כשלגופי ביקיני זרחני בלבד. אני רוכנת קדימה ומנשקת את שי בלחי. המחווה זרה לו.
"אני מצטער", הוא אומר. אני קמה, אוספת את התיק ומנגבת דמעה עקשנית. כל הנחלים זורמים לים, ואני השפיץ שבאמצע הנחל. חדה, נאבקת לא לטבוע כאילו לא הייתי מעולם.
לפנייה לכתב/ת 
