"רצינו קולנוע שיאפשר גם ללסביות להתבטא"

עד לפני כמה שנים, היו מעט מאוד דמויות לסביות שאפשר היה להזדהות איתן, גם בקולנוע וגם במרחב הציבורי. הסרטים ההוליוודיים הפופולריים הגישו לנו זוג סטרייטים חביב בתור המסגרת הנכונה של זוגיות. זה החליק לנו בגרון וזה מה שהכרנו. פה ושם הייתה גם דמות של הומו מחמד צבעוני עם חוש הומור היסטרי. בארץ, המצב היה עוד יותר משמים וחסר תקווה. ואז הגיעו דנה זיו וענת ניר.

השתיים הגיעו למסקנה שיש צורך בייצוג נשי בזירות תרבות נוספות, יצאו לדרך עם יוזמה חדשה והקימו את פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". הפסטיבל, שהתחיל כפרויקט צדדי ומאולתר של כמה חברות, גדל מדי שנה, ובסוף השבוע הקרוב הוא יגיע לסינמטק בתל אביב. נפגשתי איתן לשיחה כדי לשאול מה דעתן על תרבות הבילוי הגאה בארץ, ייצוגים נשיים ואם אפשר לקבל הזמנה חינם למסיבה הבאה שלהן.

איך הגעתן לרעיון של להפיק פסטיבל סרטים? הרי יש כבר פסטיבל סרטים גאים (TLVFest), אז למה צריך בעצם עוד אחד?

ענת: "האמת היא שהרעיון הראשוני לא היה ליצור פסטיבל קולנוע לסבי ישראלי. זה היה נשמע כמו משהו בלתי אפשרי, אבל כשראינו איך חברות שלנו, שהן במאיות מוכשרות מאד, לא הצליחו להציג את הסרטים הקצרים שלהן בארץ - אבל כן התקבלו להציג את הסרטים שלהן בפסטיבלים נחשבים בחו״ל, רצינו לעשות משהו כדי להציג את העבודות האלו כאן, מול הקהל שהסרטים האלה נוגעים לו באופן הכי ישיר".

"התמיכה הכלכלית, בקולנוע נשי בכלל ולסבי בפרט בישראל באותה תקופה שאפה לאפס, ובכל זאת, היו יוצרות שהצליחו בתנאים מורכבים להוציא לאור קולנוע לסבי מצוין, מרתק ומרגש. בכל אופן, ידענו שאותנו זה מרגש. כולנו, נשים לסביות, ביסקסואליות, טרנסיות, קוויריות, א-מיניות, נערות, מבוגרות, דתיות וחילוניות, מכל הקשת של החברה הישראלית, צמאות לקולנוע שמייצר אצלנו הזדהות".

דנה: "המחסור האישי הוא מה שהניע וממשיך להניע אותנו והפך להיות מוטו בעשייה שלנו. היינו צמאות לערב לסביות, אז התחלנו עם המסיבות, ובהמשך הגענו גם ל'לסבית קטלנית', מאותו צורך פנימי או מאותו חוסר קיומי. היו סביבנו לא מעט יוצרות שלא הצליחו להביא את עצמן לידי ביטוי ולא קיבלו תמיכה. ואז החלטנו שאנחנו רוצות לראות את אותן יצירות שמבטאות את העולם האישי שלנו בצורה הכי טובה שיש. כי הרי גם לנו יש חיים ואהבות, והן אחרות ושונות מהקולנוע המיינסטרימי שמבטא בעיקר אהבה בין גבר לאישה".

"היינו שמחות אם לא היה צורך בפסטיבל כזה". לסבית קטלנית(עיצוב: tsouroy)

ענת: "אנחנו רואות בריבוי של פסטיבלים ואירועים דבר חיובי. זה מאפשר יותר מבמה אחת, ובמות מגוונות מעצימות את המרחב האמנותי כולו. אפשר לומר שזאת נישה, אבל יש פה סגנון קולנועי ויצירה שצריך לשים עליה זרקור על מנת להעשיר את המושג 'קולנוע ישראלי' בכללותו. בסוף, כל השאלות מקבלות תשובה בתהליך שעבר הקולנוע הלסבי והפריחה שלו בישראל".

דנה: "היינו שמחות גם לכמה שיותר קהילות, תתי-קהילות וייצוגים נשיים בתוך הקהילה הגאה. ייצוג נשי מגוון זה דבר שעוד יותר חסר בקהילה ובסרטים בכלל. הרצון שלנו, בסופו של דבר, זה שהפסטיבל לא יהיה קיים, כלומר - שלא יהיה צורך בפסטיבל ספציפי מאחר שכל היצירות הנפלאות כבר יקבלו ביטוי מספיק חזק, כך שלא נצטרך ערב או פסטיבל מיוחד בשביל זה".

מה לגבי השם המסקרן של הפסטיבל? מה הוא מייצג עבורכן?

ענת: "בחרנו אותו בהתחלה כרפרנס משעשע לסרטים אמריקאים כמו 'נשק קטלני' או 'שליחות קטלנית'. רצינו להשתמש במילה 'לסבית', מילה שהיא משום מה לא קלה לעיכול ונתפסת כמילה לא מכובדת מספיק בשביל פסטיבל 'רציני'. גם באמצעות הפרומואים שלנו, רצינו לייצר נוכחות לסבית גם באינטרנט, בזירה שבה בדרך כלל כשכותבים 'לסבית' בשילוב עם 'קטלנית' במנוע חיפוש, תוצאות הוידאו שמתקבלות הן פורנוגרפיה שנועדה לגברים. לנו היה חשוב שתהיה נוכחות לסבית ברורה, להשתעשע, וכמובן לא להתיישר על פי המוסכמות של המיינסטרים וזו ממשיכה להיות רוח הפסטיבל עד היום".

דנה, ענת וליאור אלפנט המנהלת האמנותית של הפסטיבל(צילום: קרן מנור)

בעבר לא היה כמעט ייצוג עבור הקהילה הגאה, היום אני מסתובבת בתל אביב ורואה שיש ייצוג, אבל הוא בדרך כלל שייך לצד הגברי של המתרס ומלווה בעיקר בפוסטרים של מסיבות המציגים גברים צעירים וחטובים בלבוש מינימלי. האם הנשים מביאות איתן אלטרנטיבה גאה?

ענת: "אנחנו משתדלות בעשייה שלנו להציע אלטרנטיבה. גם באירועים ובמסיבות שאנחנו מפיקות. זה גם היה אחד מהצרכים שלנו כשניגשנו להפיק את 'לסבית קטלנית' - לגוון את הדימויים הנשיים שאנחנו נתקלות בהם. אידיאל היופי בעולם מכביד על נשים בכמה מונים מאשר על גברים. אנחנו הנשים חוות דיכוי והחפצה תמידיים ומצופות לעמוד בתנאים מאד ספציפיים של מראה והתנהגות. בדימויים שאנחנו מייצרות אנחנו משתדלות לעודד נשיות מסוגים שונים, כזו שאנחנו לא נתקלות בה רבות בדימויים שאנחנו צורכות בדרך כלל".

"אנחנו גם לא משתמשות בעירום בדרך כלל, וכשכן אז הוא לא נועד לשרת את הטקסים הקיימים באשר ליופי. לא תראי אצלנו צילומים נשים בתנוחות פסיביות כפי שאנחנו רגילות לראות בעולם הפרסום. אנחנו מייצרות תרבות נגד לעניין הזה בעצם. אנחנו מצלמות נשים מגוונות ככל האפשר וחשות שאנחנו נוגעות בסוגיות של אייג׳יזם, משקל, יופי, מגדר, קוויריות ופמיניזם בתוך העבודות שלנו. גם ב'לסבית קטלנית', בבחירות שלנו בסרטים או בפרומואים, אנחנו משתדלות להביא נשיות חזקה, לא מתנצלת, לא מבוישת שבוחרת להציג את עצמה במלוא תפארתה ממקום של שינוי".

"המוטו שלנו הוא Come as you are, ויש מקום לכולם ולכולן. אנחנו לא מציגות בפוסטרים למסיבות שלנו דימוי שמביך את הקהילה שלנו ואותנו כנשים. אנחנו מציגות כמה שיותר דימויים נשיים. אצלנו אפשר לראות הכל מהכל, אנחנו מפרסמות עם נשים בכל הצורות. לצערי, הצורה החיצונית היא זאת שלרוב מגדירה אותנו כבני אדם. בכל מקרה, אני לא רואה אף פעם דימוי נשי שמסתכם רק בגוף וזה חשוב לנו להראות את זה".