הריונות. הריונות. הריונות. הם תוקפים אותי פתאום מכל פינה. אנשים עושים ילדים גם אם יש להם יותר ממה שמכונית משפחתית מסוגלת לשנע. קונים מיני־ואנים. מפצלים חדרי שינה והופכים עוד מיטת יחיד לדופלקס. לרגע הרגשתי ממש ערירית. יש לי שני ילדים, בן ובת – סט. חשבתי שאפשר אולי לנוח רגע, להרהר בעתיד, לחוות את ההווה, להעלות שאלות ולתת לזמן לענות. אבל ההשוואות האלה. איך זה שתמיד יוצא שאני קצת פחות?
לשנה בחיי הייתי מוארת. לא קינאתי, לא חמדתי, לא שנאתי אפילו אנשים שממש הגיע להם. אבל בנות, כמו בנות, חייבות את האקשן. הפעם סיפקה אותו אירנה, חברת ילדות שהצטרפה אליי לבית המרקחת השכונתי. שוב חשבתי שאני בהיריון, כמו בכל חודש, שוב קנינו לי בדיקה, רק שהפעם קנינו עוד אחת. גם בשבילה, בקטע ספורטיבי. נכנסתי, בדקתי, יצא שאני לא. ואז היא פותחת את דלת חדר השירותים ותוקעת בי מבט של שני קווים מוחלטים. אלוהים. לא ידעתי מה להיות יותר, שמחה בשבילה, או מבוהלת בשביל נועם. אוי ואבוי. הולכת ליפול עליו תקופה לא קלה, עכשיו, כשאירנה בהיריון. כי ככל שהיא תהיה יותר בהיריון, אני אהיה יותר לא.
ככה הפכתי לצרבת. אישה שקצת מתחשק לה ילד, כדאי שתדעו, יותר גרועה מילד. זה מנדנד, זה מניפולטיבי, וזה בעיקר מאוד־מאוד לא רציונלי. וזה תמיד, אבל תמיד צודק.
לא עבר שבוע, והנה אחי דופק בדלת. "נחשי מה?" הוא אומר. הפעלתי את החוש הנבואי שלי, שיודע לחבר חתונה, פלוס שנתיים מגורים משותפים, פלוס אוטוטו 30, פלוס אישה שגולשת בלילות במאמאזון. "יש!" שמחתי בשבילו, ובשבילם, ובשביל העולם כולו שישתבח. שמחתי גם בשביל אמא ואבא שלי שיקבלו עוד נכד ומיד התחלתי לחשוב על הדודה החדשה שתכף תיוולד. פתחתי את המקרר. לקחתי חבילת שוקולד והחזרתי עטיפה ריקה. דודה??? זה מרגיש אפילו עוד יותר זקן מסבתא. תואר קטלני שאצלנו ברומניה כמעט תמיד מלווה בקצת אודם על השיניים ועגילי פנינה. וידה־מינה! בקרוב אתחיל לטרוח על סיר הגיוועץ' של שבת ואעמיד לידו איזו כוסמת, שתספוג את הרוטב.
שוב עלו אותם חששות. איך ישרוד בן זוגי את עונת הקינון שבאה לטובה, ולא עלינו? כמה לילות עוד יחסיר שינה, בניסיון נואל לשכנע אותי שילדתי די לשנה־שנתיים? ואיך זה שכל כך מהר שכחתי את צירי הלחץ, שבהם נשבעתי קבל עם ובהיעדר אפידורל, שזאת תהיה הפעם האחרונה? והנה שוב אני בלחץ? לצירים, לתפרים, לעלה של כרוב מתחת לחזייה. לעזאזל. ואפילו נראה לי שיצאה בטן קטנטונת. או שאולי זה השוקולד.
ואם זה לא מספיק, דודו מתחתן. אשתו, מתברר, בהיריון עם תאומים. למי שלא מכיר, דודו הוא הטיפוס שלא יתחתן לעולם ולעולם לא יהיו לו ילדים. בכל פעם שהרגשתי לא מספיק בוגרת, תמיד יכולתי להתנחם בדודו, שעכשיו מזמין את כולנו למסיבה בנמל, לחגוג מלא דברים שאף פעם לא היו אמורים לקרות. בעוד פחות משנה ייווצר תקדים מסוכן. דודו יתברגן. יהיו לו אישה עם טבעת ושני ילדים ואפילו נחלה עם עצי הדר. ההורים שלה קנו להם ארבעה דונם חקלאיים בגליל. איזה יופי? גם אירנה, גם אחי, גם דודו ועוד דאבל? אוכלוסיית העולם עומדת להכפיל את עצמה בשנת 2016 ואני ממש מקווה שביטוח לאומי ערוך לכל כך הרבה חופשות לידה.
לפחות לגבי אישה אחת המערכת יכולה לנשום לרווחה. היא תמשיך לתקתק עבודה, לשלם מסים, ובמה שיישאר לקנות בדיקות היריון על בסיס חודשי. כמו שקונים כרטיס גירוד של חיש־גד, סתם, בשביל הספורט.
כמה ילדים זה משפחה? גם אישה וכלב זה משפחה. לאחותי יש מקום ענקי בלב לכל בעלי החיים בעולם והיא האמא הכי מדהימה שפגשתי. אפילו בלי תינוק. גם שני גברים עם חלום לילדה הם משפחה לכל דבר, או אח ואחותו היחידה, כי תחושת שייכות היא דבר עמוק מורכב ומגוון. באשר לנו, לי ולבן זוגי? אנחנו נמצאים כרגע במצב צבירה כמעט מאוזן, בדרך להשלים את הטרנספורמציה משני עפיפונים לאנשים בוגרים. אוטוטו נתחיל ליהנות מהפירות, כי הם יהיו מספיק גדולים כדי לישון לילה שלם, והפער הפיצי ביניהם, שנה וחצי, תכף נעלם. היא כבר מדברת, הוא כמעט ילד אחראי. בעוד כמה שבתות ישחקו לבד, ביחד, בזמן שאנחנו הגדולים נתעפץ במיטה.
עד לא מזמן ממש פחדתי ממה שעומד להיות. לפעמים בכיתי, דמעות אמיתיות, כי הרגשתי כמו אמא כישלון. כזאת שמאוימת מהאמהוּת עצמה ומקווה שיום אחד יהיה מחר. אבל עכשיו זה צעד מהמחר הזה ואני רואה איזה אופק. כבר התחלתי אפילו להתרווח ולהרגיש נוח בבגד החדש שלי – אמא לשניים – ולהחזיר את הזוגיות למרכז, מקומה הבריא. שוב אני רואה את נועם במלואו, ולא בעיקר דרך הפריזמה של תפקודו כאבא. שנינו שוב בני אדם. גם הילדים כבר שלושה רבעים בני אדם, כל זמן שהם לא מייללים או נושכים זה את זה.
רק שעכשיו שוב אותו אינסטינקט חייתי משתלט עליי. נוגס לי בתחושת הסיפוק. מה, זהו? שניים? ככה תיראה המשפחה שלנו? גדלתי כחלק משלושה, נועם הוא ילד סנדוויץ', ומי יהיה הממרח אצלנו? ועד איזה גיל בכלל מותר להתלבט? עכשיו אני בת 36 וכשהוא רק מתעטש לידי — אני כבר רצה לקנות בדיקה, אבל מה יהיה בעוד כמה שנים? הזמן, כידוע, ממהר כל הזמן.
לפני שנכנסתי למיטה עשיתי טעות והסתכלתי בחדשות. שוב לא אירדם הלילה. איזה מין עולם זה? כמה אגואיסטית צריכה להיות אמא שחושבת בכלל להביא עוד ילד למציאות כזאת? ומה בכלל עשיתי בשביל לעזור למציאות להשתנות, מאז הלידה האחרונה? תקועה בעולמי הצר.
ומה עם כל השאר? גם האחים של התינוק הווירטואלי שלי עוד זקוקים ליחס. וגם ככה תמיד יש לי תחושה שלא הקדשתי מספיק, למרות שהפסקתי לעבוד בשישי־שבת כדי להיות יותר בבית. והדקירות? והפליטים? והמטוסים שנופלים פתאום מהשמיים? והשמיים שנופלים? באמת שווה להיוולד דווקא בתקופה הזאת או שאולי שווה לחכות קצת?
בינתיים חשבתי לתת למצב להירגע. שנת שבתון מחרדות. לנשום לתוך הקיים. להיות שם בשביל אחי, להתרגש עם אירנה ולכתוב לדודו צ'ק. למרות שהוא תמיד הבטיח של־עו־לם לא יתחתן. אז מה, גם אני שומרת במגירה של השירותים שתי בדיקות. רק למקרה.
