רונית מתחה את הפנים. היא עשתה את זה "עדין", שלא יראו. חודש שכבה בבית עם סימנים כחולים. כשרמי, בעלה, ראה אותה אחרי הניתוח, הוא בכה. זה לא קרה לו, לגבר הזה, מאז שנולד הילד שלהם. כשהוא התקשר אלינו הוא נשמע כמו מישהו שהתייאש מהחיים. "מה היא עשתה לעצמה? היא נראית כמו אישה מוכה, רק שמי שהרביץ לה זאת היא".
אותי פגשה רק כעבור חודשיים, כשהסימנים הכהים נעלמו וגם הפנסים בעיניים. לצלקת לא נותר זכר. רונית נראתה נפלא. הייתי בהלם. כאילו נשרו ממנה קרוב ל־20 שנה. מושבניקית שגרה יותר על הערסל בחצר, מאשר בבית. אצלה זה תמיד ספר במקום טלוויזיה ותמר מג'הול במקום גלידה, רק ירקות אורגניים ולאחרונה נחתך מהתפריט גם החלב. כמה לא מתאים היה לה למתוח פתאום את הפנים. נערת טבע שהחליטה פתאום בגיל 50 לקרוא עליו תיגר.
"נו, יפה לי גיל 30?" שאלה כשהציגה בפניי את פניה. "האמת?" לא היה לי נעים להודות, "מדהים לך. אני באמת לא מבינה למה רמי קיטר ככה בטלפון, קיבל אישה מהז'ורנלים ואת זאת שסבלה". רק כשרונית שלפה את הטלפון, הבנתי את רמי. בתמונות שאחרי הניתוח גיליתי שהוא היה עדין. הפנים של שכנתי האהובה, זאת שבילדות הייתה מטיילת איתי לראות איך המלקוש מנשק את הר תבור לשלום, היו ביצה מקושקשת. כואב.
אבל מה שהכי כואב בכל הסיפור היא העובדה שרונית מעולם לא נראתה טוב יותר. פאדיחה להודות, אבל אי־אפשר להתכחש לדבר אחד. במקרה הזה הניתוח לגמרי הצליח. ועוד משהו. כל שפת הגוף של רונית השתנתה, היא פשוט נראית מאושרת! כי למרות שהיא השחיתה לעצמה את הפנים, במזוכיזם הזוי שאין לו שום הצדקה רפואית, ממשהו אחד היא דווקא כן נרפאה. מההליכה הקצת שפופה הזאת. מהצורך להסתיר את הצוואר בצעיפים, אפילו כשחם, וגם מהעיסוק האובססיבי בסוגיה – כן או לא לעשות ניתוח פלסטי?
פגשתי דוגמנית שלא מותחת, רק מזריקה. אין לדוגמנית הזאת מצח. יש לה שיש. שתלויות עליו תוספות שיער מחומצנות. היא נראית פיגוז בתמונות, אבל בחיים עצמם נראית כמו תמונה, שזה קצת פחות כדאי. בכי, צחוק, כעס, כמיהה, פליאה, ייאוש ותשוקה – הכל מקבל אצלה את אותה תצורה. שיש שתלויות עליו תוספות שיער מחומצנות.
ואני? מלאת קנאה. גם לי מתחשק להיות מין שיש שכזה. שיש זה יפה וזה חלק. למלא את כל התעלות מעל הפה, להקטין חזה, להרים גבות, להקפיץ עצמות לחיים שקועות. מתחשק גם לי להיראות 20 שנים מתחת לגילי, למרות שבגיל 16 נראיתי כמו אומללות מחוצ'קנת. כולל פזילת חן לא חיננית.
תכלס, אין פה תכלס. חלק מהטיפולים האלה יוצאים מוצלחים וחלקם קטסטרופה קיומית. סוג של הימור. את לא באמת יכולה לדעת באיזה מספר תעצור אצלך הרולטה, ואני בכוונה אומרת 'את לא יכולה', כי התעשייה הזאת פונה כמעט אך ורק לנשים. החברה המודרנית קבעה שגבר עם קמטים ושיער מאפיר זה סקסי, ואילו אישה זקוקה למייק־אפ טוב, עם כיסוי מושלם, להסתיר את הפנים האמיתיות שלה כמה שיותר.
בנוסף לכך גם מוכרים לנו מוצרי טיפוח מאלפי סוגים, בקשת אינסופית של מחירים, ולכי תעמדי בקצב. כשהייתי בת 21 דודה שלי פתאום תפסה אותי מחייכת. "מה זה, קרן?" שאלה בבהלה, "לא לימדו אותך בבית למרוח קרם לחות? העור בצידי העיניים יבש כמו מצה".
המשכתי להתעלם. ולחייך. כמו מצה. את קיומו של הסרום גיליתי רק לפני שנה, בעל כורחי, כשקיבלתי במתנה חבילת מוצרי טיפוח. אני יותר אישה של מים וסבון. טיפוח דורש יותר מדי זמן ויכולת התמדה (את שניהם אין לי), וכבר מזמן הבנתי שדודה שלי אני לא. אבל מפעם לפעם עולה איזה חוסר ביטחון. אני מתבוננת במראה, בתאורת יום, ונראית לעצמי בול בגילי, ומי רוצה להיראות בגילה.
אבל למה כל כך דחוף לנו לקדש את העבר? למה לא לשיר שירי הלל לזאת שניצבת כאן מולנו במראה, והיא נפלאה ויש לה חותמות של חיים על הפנים? אלה לא קמטים. אלה הפנים שלנו. רק שלפעמים, נדמה לי שהן על הפנים.
לסיכום אני בעד. ניתוחים פלסטיים ובכלל. בעד כל מה שעשוי לשפר למישהי את ההרגשה.
ידידתי ניתחה את האף. היה לה אף מרהיב בעיניי, אבל לא בעיניה. עכשיו היא נראית לי מוזר, אבל לעצמה כמו קלאודיה שיפר. אני דווקא העדפתי את ברברה סטרייסנד, אבל מה זה בכלל ענייני? מה אני דוחפת את האף לאף שלה?
ולפעמים כשמתחשק לי לשפצר, אני בודקת שוב מה חושב על כך בן זוגי ומקבלת את אותה תגובה נגעלת. הוא ממש נחרד מעצם המחשבה שאשחית לעצמי את הפנים.
אז שווה לי למחוק איזה קמט פה ושם אם המשמעות היא כניעה? ועוד לרדוד, לתפל? שאני אתן למיתוס הברבי־הנשית־הבלתי־אפשרית־הלנצח־נערית הזאת לשלוט גם עליי? באתי לעולם בכלל להניף דגל אחר, לקרוא לעוצמה נשית ולצאת נגד המובן מאליו, אבל האם זה באמת סותר? אם אישה עושה בוטוקס, זה אומר שהיא חזקה או מועצמת פחות? שטויות במיץ עגבניות אורגניות!
לא, זה לא שחור־לבן והאמת מורכבת. רונית מרגישה עכשיו נפלא, בעוד שלפני הניתוח הרגישה נורא ואיום עם עצמה, וזה דווקא ממש לא מורכב! עם ההרגשה הזאת שלה אי־אפשר להתווכח. "יודעת מה?" אמרתי לה בסופו של דבר. "סחתיין עלייך. כל הכבוד ששמת פס על העולם ועשית מה שטוב לך. את נראית מעולה!"
יכולתי גם להתחסד על חשבונה, אבל מה היה יוצא מזה למישהו? חוסר פרגון, חמיצות ומרירות עושים קמטים. לא של חשיפה לשמש. של חוסר פרגון, חמיצות ומרירות.
