למי קראת בהמה?

החיה שבתוכנו, האדם שאנחנו והמכונה שהפכנו להיות, מקופלים בערב שמחבר בין שתי יצירות סולו של הכוריאוגרפית, מירב כהן, שיציג בבכורה ביום ה', 3 בדצמבר, במרכז סוזן דלל. כהן, שזכתה השבוע בפרס עידוד יצירה מטעם שרת התרבות, רקדה אותן במקור בעצמה. לטובת הערב המשותף, עובדו היצירות מחדש ו"נתפרו" למידותיהם של הרקדנים עידו תדמור ורונה לי שמעון. "החיבור בין שתי העבודות נולד מתוך רצון לדבר על מציאות החיים שלנו ולהביא את מה שאנחנו חווים ביומיום לפרצוף. אני מדברת על המקום הקורבני, על המוות, על הטכנולוגיה שהפכה אותנו למכונות, על הבהמיות. אלו דברים שאי אפשר שלא להיות מושפעים מהם וזה נכנס באופן טבעי לתוך הסטודיו ", אומרת כהן.

רונה לי שמעון בחזרות(צילום: מוטי קמחי)

שתי העבודות מבוססות על טקסטים שכתבה. "וכשהבהמה חזרה", שהעלתה בגרסה ראשונית בפסטיבל "גוונים במחול" בשנת 2011, מבצע תדמור. "זו עבודה שעברה הרבה גלגולים אבל בבסיסה חוקרת את גבולות הכאב ומעלה שאלות על הצורך האובססיבי שלנו באהבה, בחסד ובחמלה. היא מדברת על מערכות היחסים שלנו עם אלוהים, עם השדים שבנו והפחדים שמניעים אותנו", אומרת כהן.

המפגש של תדמור עם העבודה היה לדבריו מטלטל. "ראיתי את מירב רוקדת והתרגשתי עד דמעות. זו היתה עבודה מופלאה. לפני כמה חודשים מירב פנתה אלי וחשבתי שזה יכול להיות אתגר ענק לתרגם ולהעביר דרך המסננת שלי, יצירה כל כך אישית שמבוצעת על ידי אישה. זו היתה תקופה שהרגשתי תקוע מבחינה יצירתית, הרגשתי שאני מאוהב מדי בשטיקים של עצמי, וההצעה הזו היתה בדיוק הניעור שחיפשתי. הגלגול הנוכחי של העבודה שונה לחלוטין מהמקור, יש בו משהו יצרי ופראי. זה מקום שאני מאד מתחבר אליו".

עידו תדמור בחזרות(צילום: מוטי קמחי)

 הבהמה לדבריו של תדמור היא שיקוף של מציאות קיימת. "יש בכולנו צדדים פחות נעימים, יותר גסים, צדדים בהמיים שנהנים להיות קורבנות. החברה הישראלית חולה במחלת הקורבנות, נאחזת בה ולא משחררת. זה מקום שאני מנסה לזנוח. אנחנו חיים בתקופה בהמית מבחינה חברתית ופוליטית ואני לא מדבר על ימין או שמאל. אנחנו מוקפים בשחיתות והכל מתחבר אחד לשני, שום דבר לא מנותק".

אולי כדאי שתזהר?

"אז זהו, שכבר לא מתחשק לי להיזהר יותר. אני רוצה לומר את הדברים דווקא מתוך אהבה ודאגה למקום הזה. אני הכי ישראלי שיש. אני אוהב את ישראל אהבת נפש ובחרתי לחיות פה למרות הצעות גדולות שקיבלתי בחו"ל. אני חי, יוצר ורוקד כאן וישראל זה הבסיס שלי ומהמקום הזה אני יכול להרשות לעצמי לומר שהחברה הישראלית נמצאת במקום גרוע, בהמי, מתנשא, גזעני ומושחת. התחושה היא שאין על מי לסמוך, אין מי שיוביל ואנחנו זקוקים למנהיג, להנהגה שנאמין בה, למישהו שנרצה ללכת אחריו. זה התפקיד שלנו להפסיק להיזהר ולפעול לשינוי. אנחנו מתנהגים כמו חיות ושתי העבודות מתקשרות לזה".

רוקדת על עקבים(צילום: מוטי קמחי)

 על "באגים", עבודה שפתחה אשתקד את פסטיבל "הרמת מסך", אומרת כהן: "זה סולו שמדבר על שינויים תודעתיים, מנטאליים וגופניים, שאנחנו עוברים לאורך הזמן. היא נוגעת במרחב הוירטואלי שבו אנחנו חיים ובהבנה שלא משנה כמה נתפתח מבחינה טכנולוגית, אין לנו את היכולת לשלוט בגורל שלנו, לעצור את הזמן ואת השינויים שהגוף שלנו עובר".

רונה לי שמעון, שבשלוש השנים האחרונות עוסקת בעיקר בתיאטרון, מדברת במושגים של חזרה הביתה: "אני מרגישה קצת כמו אילת נדל"ן עם כל הבתים המקצועיים שלי אבל כן, אני חוזרת הביתה אל עולם שאני שייכת אליו. יש משהו אמורפי במחול שאני מאד מתחברת אליו ובניגוד לעבודה עם מחזה, הדיאלוג הפנימי שלי במחול לא בהכרח קוהרנטי למרות שבעבודה הזו יש דמות מובהקת.

זו למעשה פעם ראשונה שאני מחברת בין שתי האמנויות". הדמות שהיא רוקדת מצויה בכל מי שחי בתקופה הנוכחית. "זו עבודה שמדברת על המהפכה הטכנולוגית, על ההתרחקות שלנו מקשרים אישיים, מהחיה שאנחנו, מהבסיס. בתוך העבודה הדמות הזו מתפשטת מהעולם הממוחשב, חוזרת לבסיס ובעל כורחה נשאבת שוב לעולם המציאות הממוחשב".

המפגש בין תדמור לבין שמעון אינו מקרי ומתבסס על שנים של היכרות. "זה אחד המפגשים החשובים והיפים בחיי. רונה לי צמחה וגדלה אצלי בלהקה. הבחירות שעשתה בחיים טובות, חשובות ואמיצות. התוצאה נראית על הבמה. יש בה משהו מאד בוגר ובו זמנית רענן". גם מצדה של שמעון מדובר במפגש מרגש. "זו הפעם הראשונה שאני עומדת בזכות עצמי לצדו כששנינו לכאורה רק מבצעים ביצירה של כוריאוגרף אחר. זה מאד מיוחד בשבילי".