ביטלתי את סוף השבוע הרומנטי בברלין. למרות שממש חיכיתי לחופשה שלנו, רק שנינו לבד, בלי הילדים, נותנת לה שתחכה. עכשיו זה לא זמן טוב. עכשיו צריך להתבצר בבתים ולחכות להוראות נוספות. לראות חדשות.
בחדשות אין כל חדש. טרור בכל מיני שפות. העולם ממשיך להתעלם ממה שכתוב כבר שנים, בדם, על כל קירות הפייסבוק. יש גם חדשות שמחות וגם שם אין כל חדש. כולן בהיריון. עדיין. בעוד אני הולכת ומתרחקת מהאפשרות בצעדי ענק. בעיקר עכשיו, כשגם אופציית ברלין ירדה סופית מהפרק, וחורף, ומחשיך מוקדם, ושפעת, ונזילות מהגג, והבית שלנו מתפרק מכל רעם, והעברתי בממוצע שלוש שעות השבוע בהמתנה על הקו לחברת החשמל. רק זה חסר לי עכשיו. שדאעש יירטו אותי בגיל 36 מהשמיים. התקשרתי לסוכנת ושילמתי בהכנעה את קנס הביטול. ראיתי בזה דווקא רווח נקי. במקום להוריש את היתרה, היא נשארה אצלי.
נכון, הפכתי פרנואידית. מהלכת כבר שנים על הקצה. חרדתית יתר על המידה, אבל איך אפשר שלא? אם פעם יכלו כל מיני שפויים לומר לי: "אוי, משוגעת, מה יש לך לחפש דאגות כל הזמן?" היום כולם מאושפזים שם יחד איתי. באותה מחלקה סגורה.
העולם נהיה מאוד קטן. מכל קצוות תבל צצות תמונות בלהה של אנשים שונים, בני עמים שונים, שקרה להם הרע מכל, ורק דבר אחד משותף לכולם – הם יכולים מחר להיות אני.
זאת כרוניקה של פרנויה ידועה מראש. יום אחד, פתאום, התעוררתי. הייתי ילדה ובחדשות דיברו על מגיפה אלימה שמשתוללת עכשיו בין מיטות, ומה היה אז לי ולסקס? זוכרת שישבתי עם ההורים מול הטלוויזיה, עוד קטנה וקצת נאיבית, וגיליתי מחיים יבין שבאמריקה בדיוק עכשיו מסתובבים טרוריסטים מסוג חדש. יש להם מזרק ביד. עם האיידס הזה. הם תוקפים עוברי אורח תמימים, נניח ילדות פוזלות מיבנאל, ומעניקים להם במתנה את המחלה חשוכת המרפא. בהמשך הקרינו תמונות של אנשים לבנים ורזים ואיזה מומחה דיבר ופרדי מרקורי שר בקליפ שחור־לבן, ואז אמא שלי כיבתה את הטלוויזיה.
בחורף של אותה שנה טסנו כל המשפחה לתאילנד. שם היה קיץ. לא נהניתי מאף קוקוס. תוך כדי שאני אוכלת את המאכל האהוב עליי, פאד תאי, ועוד בבנגקוק, שם באמת יש לו טעם של חופש, ועוד מקערית קטנה בדוכן ברחוב, כשהביוב זורם תחתיי כמו נהר של אקזוטיקה, עין אחת קרצה בבהלה הצידה. מחפשת אויבים. לא יכולתי לשכוח את מה שאמרו בחדשות. כל הטיול הזה לא הפסקתי להסתכל לכל עבר, מחכה לטרוריסט שלי. ההוא עם המזרק.
כשחזרנו לארץ נחתה עלינו מלחמת המפרץ. פתאום צצו בחיינו מזרקים מסוג חדש. עם אטרופין. והאיום ממתקפה ביולוגית, עם כל מיני תרחישי אימה בחדשות, של אנשים שפשוט נמסים (אמא'לה!!!) ברגע שהם באים במגע עם האוויר (יאבא'ללה!!). לך תגדל שפוי במציאות מדע־בדיונית כזאת.
ברדס על הפרצוף של אחותי. באמצע הלילה היא נראתה לי כמו איש הפיל. את ערכת המגן שלי קישטתי בדפי קומיקס. חבל רק שבמפגש הראשון עם הגשם התקלף ההומור והפחד חזר לשלוט. אבא הדביק סלוטייפ רחב, שקוף, על כל החלונות בבית, ותקע מגבת רטובה מתחת לדלת. כן, בטח. כאילו זה יעזור לי נגד האוויר! ונגד החוצנים האלה שתכף באים לרצוח את כולנו עם בלונים של גז חרדל!
כשנגמרה המלחמה ההיא, כבר לא היה לי פנאי לפתח חרדות ממוות, כי הייתי עסוקה בלפחד ממה שיגידו עליי בעודי בחיים. נערה מתבגרת, עם שלושה קילו עודפים, תופסת את עצמה לעיתים כאישה עם 20 קילו יותר מדי. כל כיתה ט' לא הרשיתי לעצמי לאכול, רק כי כתבו בעיתון הנוער שקייט מוס היא מודל היופי הנשי. ואני? לא נראיתי בכלל כמו קייט. יותר כמו מישהי שאכלה קצת יותר מדי מוס.
חצי מבנות השכבה שלי סבלו מהפרעת אכילה זאת או אחרת, שבה הן נדבקו כמו שנדבקים בכל מגיפה אחרת. טרוריסט רודף אחרייך עם מזרק ומרעיל. את המחשבות תחילה. אבל הפסקתי בשלב מסוים. להפסיק לאכול. וחזרתי לראות נקי, בלי נקודות שחורות מול העיניים, ואיכשהו הגוף הזה שרד את עידן הקייטיות, אפילו התגייסתי לצבא ואכלתי לוף, והיה לי נשק להגן על העולם מפני סדאם, אבל אז בא הפיגוע בקו 5. גל הפיגועים הזה הוא כבר מזמן לא גל. כולנו טבענו בו בשלב זה או אחר, ויצאנו קצת בלי אוויר.
על ברכי אירועים מצלקים כאלו ואחרים, צמח כאן דור שלם של פוסט־טראומטים מודחקים. כמוני. כמונו. ועכשיו? על ברכינו גדל דור שני לחיי הפחד הזה, לאין־תקווה. תסתכלו על הילדים שלנו. הם רואים אותנו הכי שקוף שיש, ורואים את הפחד דרכנו. כשהעולם הוא נוף הנשקף אליך דרך חלון קטן במרחב המוגן, לך תרגיש מוגן.
השבוע הלכתי עם אורי לקנות נעליים. איך הרגשתי? נהדר. מינימום סוכנת של המוסד בפעילות סופר־סודית במדינת אויב. היעד? חנות בגדי ילדים במכירת חיסול. לוקיישן? הקניון. היש מקום מפחיד יותר? התשובה היא לא. חוץ מאולי מטוס, שבדיוק ממריא עכשיו לברלין. בלעדיי, תודה לאל.
אורי ראה שאני כל הזמן מסתכלת לצדדים. "מה את מחפשת, אמא?" שאל. "אני לא מחפשת. רק מוודאת שאני לא מוצאת". הילד לא הבין. גם ככה נולדה לו מין אמא קצת משונה, שפעמיים בשבוע משגרים אותה לטלוויזיה לראות ילדים אחרים שרים.
פתאום התקרב לעברנו איש עם כובע. מאנשים עם כובע אני פוחדת במיוחד, כי למה כובע? מה כבר יש להם להסתיר? "סליחה", הוא פנה אליי ונגע לי בכתף. מזל ששכחתי את הגז המדמיע שלי בבית. כמו גם את השוקר החשמלי. כן, קניתי את שניהם, למקרה ששקלתם להתקרב אליי עם כובע באמצע הקניון. "כן?!" נבחתי עליו בחזרה, "מה רצית?"
"סליחה..." האיש החוויר. "אפשר תמונה?" מעולם לא חיבקתי כל כך חזק גוף זר. אהבתי אותו באותו רגע עד עמקי נשמתי.
אורי בחר לו נעליים. בדרך הביתה חלפנו ליד שלוש מכוניות תופת שלא התפוצצו, וכשנכנסנו הביתה גיליתי שהממיר של הכבלים התקלקל.
היום ניצלנו גם מהתרסקות מטוס וגם ממהדורת החדשות. לא צריך יותר כלום. אולי רק פסיכולוג.
