מה אתה מחייך?

אי אפשר לסבול עוד את החיוך שעל פניו של אהוד ברק. האיש לקח מדינה שלמה, אנס אותה לבחירות פתע, אחרי שהתייעץ בכובד ראש בארוחת שבת עם נאווה, מיכל והחתן. אחר כך חטף את המועמדות של מפלגתו לתפקיד ראש הממשלה, אחרי שבערב אחד של פורענות אנס את מרכז מפלגתו להצביע, מהרגע להרגע, על מועמדותו הבלעדית בסגנון שלא היה מבייש את הסובייט העליון ברגעיו הטובים. הוא המשיך ומנע בבוטות את מועמדותו של שמעון פרס, תחילה תוך ניצול חולשתם של יוסי שריד ומרצ ואחר כך בסירוב לפנות את מקומו.

הוא דהר למשא ומתן עם הפלסטינים, בלי כנסת, בלי ממשלה, בלי תמיכה בסקרים, בלי כלום: איך אמר חיים רמון, חבר בממשלתו? 'הוציא שם רע לשלום'.

עשרה ימים לפני הבחירות, נראה שהוא עומד להמיט על הדרך לשלום מכה אנושה, כזו שלא ראינו בהרבה מערכות בחירות.

אחרי כל אלה, ועוד כמה שהחמצנו בשל קוצר היריעה, האיש לא מפסיק לחייך.

כמו בסיפור על התלמיד שהביא הביתה ציונים איומים בכל מקצוע, וטוב מאוד בזמרה. מה שגורם לאביו להוריד עליו סטירה, תוך שהוא מסביר לבן הסורר שמילא הציונים האיומים, אבל מאין לו החוצפה לשיר, במצבו?

כך מתחשק עכשיו לצעוק על ברק, להגיד לו שבקטסטרופה האיומה אליה ניווט אותנו, המעט שהיינו מצפים ממנו זה שלא יחייך.

אבל ברק ממשיך לחייך. ואין זה חיוכה של האחות הרחמנייה אל החולה הסופני, אלא אני חושד, חיוכו של הסופני עצמו, שהצליח בימיו האחרונים להדביק במחלתו האנושה את כל מי שטיפל בו מסביב, והוא מחייך כי הוא יודע, שלא רק הוא עומד להיעלם מן העולם, אלא כולם, או עדיף, כ-ו-ל-ם.

להגנתו אומר אהוד ברק כי הוא היה אמיץ מכל קודמיו, ניסה דברים, התאמץ להגיע, היה מוכן להסתכן יותר מכל האחרים כדי להגיע להסכם שלום. קראתי גם ב – ynet מאמר מעניין שטען כי ברק נכשל משום שיותר מכולם העז לטלטל את המציאות, לשנות אותה באופן יסודי. אני נוטה להסכים: ברק אכן ניסה, אכן טילטל, אכן היה אמיץ במאבקו לשלום. אבל הוא נכשל. את המציאות המורכבת שלנו לא צריך לטלטל, אלא לשנות בזהירות, בחוכמה, בעדינות, צעד אחר צעד. אחרת הכל קורס, כפי שאכן הכל קרס בממשלו של ברק. את המציאות במזרח התיכון לא משנים בכוח של פיל אלא בעדינות של פינצטה.

לברק היו כוונות טובות, ויש לו יכולות גדולות, אבל בפוליטיקה ובמדינאות לא נותנים ציונים על כוונות, רק על תוצאות, ואלה היו עגומות מאד. בתחום השלום, ביחסים עם הערבים אזרחי ישראל, בביטחון האישי, ביחסים בין חרדים לבין חילונים, במהפכה האזרחית – בכל אלה נכשל ברק. אינני מבין בכלכלה, אבל אומרים לי שבכלכלה דווקא נרשמו לא מעט הצלחות. אם זה נכון, אז אפשר זאת רק בכך שברק היה כה טרוד בעניינים המדיניים והאזרחיים, עד שלא היה לו זמן לנגוע בכלכלה, ולכן יש שם הצלחות.

שבוע וחצי לפני הבחירות נראה סיפורו של ברק כסיפור טרגי. אבל הטרגדיה אינה נחלתו שלו. פוליטיקאים כושלים, כבר למדנו, זורקים אותם דרך הדלת והם חוזרים מבעד לחלון, ועוד קוראים לזה קאמבק. סיפורו של ברק הוא הסיפור הטרגי שלנו, של כל המחנה הגדול והמובס עוד בטרם קרב, שתמך כל כך בדרך השלום.