"זוגיות עם פגוע נפש יכולה להפוך למתנה"
בשיחה עם תומר און, אור אביאל, מטפל בתחום בריאות הנפש, מבקש שלא נפחד להכיר ולהיכנס לזוגיות עם אדם שהוא מכור נקי או פגוע נפש. קל זה לא יהיה, אבל כגודל הכאב – גודל המתנה, וזוגיות כזאת עשויה לעיתים להפוך לטובה יותר מסוג הזוגיות שנראה אצל זוגות נורמטיביים. ראיון מיוחד
כשאחד מבני הזוג מתמודד עם התמכרות או עם מחלת נפש, דברים שהם מעבר לתחום שליטתו אבל חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות שלו, הזוגיות שלו הופכת לעניין מורכב עוד יותר. אור אביאל, עובד סוציאלי קליני ממרכז "מאניקר" ומטפל בטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי בתחום בריאות הנפש, מכיר את הנושא מקרוב, אבל יש לו גם כמה תובנות מפתיעות לגבי המורכבות הזו.
כשאני שואל אותו מתי הכי נכון לספר לבן זוג חדש על ההפרעה הנפשית או ההתמכרותית, הוא עונה לי: "אין נכון ולא נכון. השאלה מה אתה חושף מעצמך – מהעבר שלך, מהעיסוק שלך, מהזוגיות הקודמת שלך -רלוונטית גם כשאין התמכרות או הפרעה נפשית. לצורך העניין, זו יכולה להיות גם הפרעה גופנית – סכרת, יתר לחץ דם, אם חלית בעבר בסרטן... על אחת כמה וכמה הדברים נהיים מסובכים כשאתה לוקה בדבר שלגביו הסטיגמה החברתית היא לרוב שלילית וגבוהה יותר".
כשהעולם מתחלק לשניים
"השאלה אם ומתי לספר מאוד תלויה, ומשתנה בין אדם לאדם. קודם כל, השאלה היא באיזה שלב נמצא אדם בתהליך של ההתמודדות עם המחלה שלו או עם ההתמכרות שלו. למשל, אם אתה מכור לאלכוהול אבל נקי כבר 20 שנה, רוב הסיכויים שיהיה לך יותר פשוט לחשוף זאת מאשר אם אתה בהתמכרות פעילה. אם אתה מתמודד עם הפרעת נפש, התגובה הראשונית אצל רוב האנשים היא להסתיר, לבודד את עצמם מהחברה".
לא יוצאים לדייטים? לא מחפשים אהבה?
"לעיתים זו בכלל לא אופציה. גם את הקשרים החברתיים שקיימים הם נוטים לנתק. אם זה ניתוק מחברים, ניתוק ממשפחה. הרבה פעמים יש את התחושה שזר לא יבין. מתחיל מסע של בדיקה - מה פגום בי, וזה כשהמצב לא אקוטי. כשהמצב אקוטי, אתה עלול למצוא את עצמך באשפוז. לזה תוסיף בן/בת זוג פוטנציאלים. אתה רוצה ליצור מולם רושם טוב, להיות אטרקטיבי בתוך השוק הזה, אך המשימה הזו הופכת להיות הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר מחושבת ובמצב הזה רוב האנשים שואלים את עצמם האם אני בכלל פנוי לזה".
"מתווספת עוד שאלה: האם בן בת הזוג שמולי מתמודדים עם העניין הזה בעצמם או לא, ולא אחת נדמה שהעולם מתחלק לשניים: יש את המכורים ויש את הלא מכורים, יש את הבריאים ויש את החולים, יש את המשוגעים ויש את ה'נורמליים', בשפת העם".
חלוקה בינארית שהיא לא כל כך אמיתית.
"זו חלוקה של שחור ולבן. השאלה היא אם בן האדם שמולי התמודד עם משהו שאני התמודדתי איתו. אם לא – לך תסביר. אם אני ואתה מתמודדים עם אותה התמכרות יש לנו מכנה משותף שהרבה יותר פשוט לגעת בו, לפתוח אותו, להתייחס אליו. אבל, גם אם כן זה עדיין לא פשוט".
אז אדם עם התמכרות מסוימת יחפש בת זוג עם אותה התמכרות כי היא תבין אותו?
"הו! פה לפעמים נוצר מלכוד 22. איך וודי אלן אמר? אני לא רוצה להתקבל למועדון שיהיה מוכן לקבל אותי. נוצר כאן מצב בעייתי. זה מאוד לא פשוט. כי מצד אחד, אני לא רוצה אדם עם מחלה כמו שלי, ומצד שני, עולה המחשבה איזה אדם רגיל ירצה אותי?".
"יש זוגות, למשל, שרק אחרי החתונה התפרצה אצל אחד מהם הפרעה. החתונה עצמה היא אירוע מעורר דחק. באופן כללי, כל שינוי גדול - גם שינוי לטובה וגם שינוי לרעה, הוא סוג של משבר. בוודאי אירוע ושינוי כמו חתונה. אבל אם נחזור לשאלתך, הרי שרובם מחפשים בן/בת זוג שלא מתמודדים בעצמם. סיבה אחת היא כי רובם יודעים מה זה להיות עם הפרעה ולא רוצים גם להתמודד עם עצמם וגם לתמוך במישהו בעל הפרעה זהה. זה לא פשוט, והרבה פעמים מחפשים בני או בנות זוג שהנטייה שלהם זה דווקא לטפל".
"סיבה נוספת היא העניין הגנטי - אם לבת הזוג שלי יש הפרעה נפשית שגם אני לוקה בה, קיים חשש שגם ילדינו ילקו באותה הפרעה. יש חשיבה של לאפשר סיכוי טוב יותר לילדים, והבדיקות הגנטיות שעושים לפני החתונה הן על אותו משקל".
נופל וקם
את עניין הבדיקות הגנטיות אני מכיר מקרוב. זה לא שהייתי פוסל את זוגתי אם משהו בבדיקות הגנטיות שלנו היה מתנגש, אבל תמיד עדיף לדעת כדי להבין האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שלפנינו. אני מבקש מאור לפני שממשיכים לדור הבא, להישאר רגע בדור הזה ולחזור לנקודה שהוא העלה: היווצרות מצב שבו בן זוג אחד תופס תפקיד טיפולי מול בן הזוג השני. אני תוהה אם זו סיטואציה בריאה.
"זה קורה גם אצל זוגות שאין להם הפרעות", משיב אור ומוסיף: "אנחנו מגיעים עם תפקיד מהבית, כל אחד ממשפחת המוצא שלו. בתפיסה שלי - זוגיות ולא משנה באיזה פורמט, מתקיימת כאשר אנו תופסים את בן הזוג כמי שיכול להתמודד בהצלחה טובה יותר עם דברים שלי קשה להתמודד מולם. ועם הדברים שלו קשה להתמודד, אני מתמודד בהצלחה. מאחר וזה מעט יותר מורכב מזה, לא סתם אומרים שהדברים שגורמים לנו בהתחלה להימשך ולהתחבר לבן הזוג הם גם הדברים שעלולים לגרום לנו להיפרד".
יש פה עניין של איזון. הליכה על חבל דק.
"בוודאי. ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו מוסיפים לעניין התמכרות או הפרעה נפשית".
הזכרנו את העניין הסטיגמטי. שחור לבן. חזק חלש. יש לי תחושה שמזווית הראייה שלך אתה יכול להצביע על הפרעה נפשית דווקא כמשהו שמחזק אדם.
"בהחלט. כל משבר שאדם עובר בחייו מהווה צומת דרכים ממנו יש הזדמנות לקום או להתרסק. וגם בסופה של ההתרסקות לא נותר לדעתי אלא לקום. שוב, זה מאוד תלוי באדם ובתהליך האינדיבידואלי שהוא עובר".
"בטיפולים פרטניים, השאיפה היא בסופו של דבר להתפנות ולראות איפה המשבר גם הציל אותנו, בנה אותנו מחדש וחיזק אותנו. המקומות החלשים שלנו הם גם המקומות החזקים שלנו ולהיפך. נקודות התורפה שלנו – אנחנו בהחלט יכולים להשתמש בהן כנקודות חוזקה, מקור כוח. ומנגד, אני מאמין שלרוב גם נקודות החזקה שלנו, שאנחנו מתגאים בהן, עלולות להיחשף כנקודות החולשה שלנו".
יש לך דוגמה קונקרטית אולי?
"הרבה אנשים שאנחנו מטפלים בהם, הם אנשים עם רגישות יתר. אדם שהרגישות שלו היא הרבה יותר גבוהה, זה אדם שהדברים אף פעם לא עוברים לידו. הכל הרבה יותר משפיע, הכל יותר אקוטי. זה בן אדם שיהיה יותר רגיש לסביבה שלו, לאנשים שסביבו. אפשר לקחת את הרגישות הזו ולהסתכל עליה מתוך מקום של קושי או קורבן, ואפשר להסתכל עליה מתוך מקום של עוצמה. זה קורה כאשר האדם אומר לעצמו: 'אני רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים, באינטראקציות עם אנשים וגם בזוגיות'. עם זאת, אדם כזה נדרש לפתח כלים להתמודד עם יתר הרגישות הזו".
אז אדם עם התמכרות או אדם עם מחלת נפש, יש לו צורך לפתח כלים להתמודדות עם דברים שונים בחיים, שלבן הזוג שלו, ה'נורמלי', אין.
"בהחלט".
זו חרב פיפיות...
"נכון. מבני זוג שאחד מהם לוקה בהפרעה נפשית זה ידרוש עבודה קשה, מעבר לזו שנדרשת גם ככה כדי לנהל זוגיות. ועם זאת, זוגות שאני פוגש שעומדים בעבודה הזו ומסוגלים לה זוכים לזוגיות שהיא עשירה ומגוונת, ואז לעיתים אף יכולה להיות טובה ממה שרואים אצל מה שנקרא זוגות נורמטיביים. האמונה האישית שלי, היא שמאחורי כל כאב מסתתרת מתנה. וכגודל הכאב – גודל המתנה".
גוש פחם שבתהליך הנכון נמצא בתוכו את היהלום.
"נכון, אך זה דורש הרבה עבודה, וקשה מאוד לעשות את זה לבד. לרוב האנשים קשה לעשות את זה ללא הדרכה. זה אפשרי אך קשה. והרבה אנשים מוותרים על זה, על להיכנס לתהליך כזה מלכתחילה".
מחלות נפש, התמכרויות – זה כרוני, נכון?
"קיימת החלמה, אך ההתייחסות לשניהם היא כאל התמודדות כרונית. נהוג לומר שאם אתה מכור שנגמל אתה נקרא 'מכור-נקי' כדי לשמור על ערנות ולא להיכנס לשאננות".
איך מתמודד בן זוג עם המצב הזו, עם העדר ההחלמה המוחלטת? יש בני זוג שבטח משוכנעים בתחילת הדרך ואומרים לעצמם ש"יום אחד זה יעבור לו", או "אני ארפא אותה".
"בשלב מאוד ראשוני בטיפול עולה שאלת התקווה. זה נושא לא פשוט וכואב. גם אצל המטופל – שמקווה להירפא מזה, וגם אצל המטפל – כאשר מקווים שאני ארפא אותו. עולה השאלה מי מחזיק את התקווה הזו ומסתובבים סביבה כברת דרך לא פשוטה. אני גם לא יודע מה יקרה בעוד עשרים שנה. יכול להיות שאלו בעיות שימוגרו, אבל אני לא מוכן לתת משהו אמורפי בשביל התקווה. הכיוון הוא מה קורה כרגע. איך מרגישים ואיך מתמודדים. ההתנהלות הרבה יותר מחוברת לכאן ועכשיו".
וזוגיות מומלצת להתמודדות או שאולי היא רק מהווה טריגר להחרפת הבעיה?
"גם וגם. אני חסיד של זוגיות, של כוחה של משפחה. אז אני אגיד – בטח שכן. אני חושב שזוגיות היא מקור מזרז לאושר גדול וכך גם לסבל. תמיד יש כוחות מאזנים. בשביל להיות במקום של האושר דרושה עבודה, נדרשת השקעה. תחזוקה שוטפת. מה שעבד בתחילת דרכה של זוגיות לא יעבוד בהכרח בשלבים שונים לאורך החיים. בכל שלב נדרשת התארגנות מחדש. בכל משבר נדרשת יכולת הסתגלות".
"אנשים חזקים וזוגיות חזקה נמדדים ביכולת להסתגל לשינויים. משפט שאני זוכר מהצבא אומר 'תהילתנו אינה נמדדת באי יכולתנו ליפול, אלא ביכולתנו לקום מהנפילה'. אצל זוגות מסוימים החוסן הרבה פעמים נמדד ביכולתם לקום מנפילה כזו. למשל, אם זוג שרד עשר נפילות כאלה אתה יכול ללמוד המון על מידת החוזק שיש בזוג, על מידת האהבה שקיימת שם".
זמנים מודרניים
אור מספר לי שבין חדרה לגדרה, אחוז הגירושין עומד על מעל ל-50%. כשאני אומר לו שהוא מלחיץ אותי מאחר ואני בקבוצת הסיכון – נשוי וגר בגבעתיים, יש לו עצה מקצועית פשוטה: "תתחיל לעבוד חביבי".
או שאני אעבור לפריפריה.
"אתה יודע מה הסיבה העיקרית לגירושין?"
לא.
"נישואין".
אני מפרש את דבריו של אור וטוען שאולי אנו נמצאים בעיצומו של משבר חברתי שהתסמין שלו הוא אחוז גירושים גבוה. אור לא ממש מסכים איתי. הוא לא חושב שזה מצביע על כך שאנשים יפסיקו לחפש זוגיות ויבחרו לחיות לבד. לראייה, מבחינתו סבב ב' של זוגיות וסבב ג' מוכיחים את הצורך והרצון שלנו לחיות ביחד למרות הכל. "המוסד הזה מתרחב ומתגמש", הוא אומר. "החברה מקבלת יותר ויותר את מה שבשוליים. לפני שנים, כשזוגות התגרשו, זה היה בשו-שו. היום כשזוגות נשארים ביחד לאורך שנים, זה לפעמים נראה מוזר. כאילו – מה לא בסדר אצלכם?"
הוא מתבדח אבל חושב שזה מצביע על שינוי. על קבלתם של עוד פורמטים. אני מחזיר אותנו למסלול בו היינו, ושואל אם כמו שהסטיגמה לגבי גירושין השתנתה, אזי גם הסטיגמה על התמכרויות והפרעות נפש עומדת בפני שינוי. אור מאמין שכן: "מתפתחת יותר סובלנות. מתפתחת יכולת ההכלה של השונה".
יש גם טיפול והכוונה חיצונית מקצועית שמסייעת.
"נכון. בעבר, כשאדם היה לוקה בנפשו, כדי להגן עליו ממשפחתו היו מרחיקים אותו ממנה. היו עושים עוול נוראי לשני הצדדים! הבינו חד-משמעית שזה לא עובד! היום מחקרים מצביעים על כך שאנשים עם מחלה נפשית שבהם ההתערבות הטיפולית נעשית גם ברמה המשפחתית, זקוקים לפחות תרופות לעומת אלו שמתמודדים רק ברמה האישית. המשפחה היא במוקד הסערה".
"מכור לסמים למשל, כדי להזין את ההתמכרות שלו, עלול לגנוב מהוריו, מבת הזוג שלו, מהילדים שלו, הכל בשביל להשיג את הסם. יש פה בגידה חוזרת ונשנית באמון, ואותו אמון, שהוא הבסיס של מערכת היחסים, הוא לרוב הראשון שנפגע. הראשון שמתערער. לדעתי זוג שמצליח לשקם את זה – הקשר ביניהם הופך להיות משמעותי יותר, חזק יותר. שיקום של משבר אמון כזה דורש המון ויתורים משני הצדדים. דורש לשים את האגו בצד, דורש לוותר על עקרונות. זה גובה מחיר מאוד גדול. גם כשמנסים לאחות את השבר זה דורש משאבים מאוד גדולים, מחיר מאוד גדול".
מה המחיר?
"זמן. כאב. אומץ. תחשוב איזה אומץ צריך אדם בשביל לפתוח את הלב מול מישהו שפגע בו. לפתוח את הלב ולהאמין במישהו שהוא מועד לפורענות. לשים את מבטחך באדם שפגע בך בקרים כלילות. לא מתוך מקום של מישהו שרוצה לברוח אך לא מסוגל. לעשות את זה בעיניים פקוחות, אלא מבחירה. להגיד: אני יודע שאני עלול להיפגע, ואני עדיין עושה את זה כי אני אוהב את האדם שמולי".
זה מרגש.
"בטירוף. קשה להישאר אדיש וללא דמעות כשאני עומד מול זוג שנמצא בסיטואציה הזו. זה מעורר קנאה והשראה. זה בדיוק המקום שמחזק אצלי את האמונה שמאחורי כל כאב מתחבאת מתנה. נכון שלא תמיד אנחנו מגיעים אליה, אבל היא תמיד מחכה לנו, כשנהיה מוכנים לקבל אותה".
לפנייה לכתב/ת 
