שתף קטע נבחר

"ילד שלי": פרק מספר לסוף השבוע

"זונת הכפר של מוסטובוי. לא היה בפלך גבר שנותר אדיש לקסמיה. גם מכפרים רחוקים הגיעו, בסוס, בעגלה וברגל, זקנים וצעירים, בעלי אדמות ופועלים פשוטים, מותירים אצלה את כספם". בואו לקרוא פרק מתוך "ילד שלי" באתר עברית

בלב הרומן "ילד שלי" ישנם סב ונכד, דידושקה ומאלצ'י'ק, המשתרעים בין שני מסעות בתקופת ראשית הישוב, האחד ברוסיה והשני בארץ ישראל, בשנים שלפני קום המדינה. המסע הראשון הוא מסעו של הסב יעקב הרוסי - הענק השתקן וחדור האמונה - שנוטש את כפר הולדתו, מוסטבוי שעל גדת נהר הדון, כשהוא נושא עליו את נכדו התינוק. בידו ספר תנ"ך שקיבל משכנו היהודי ובלבו אמונה יוקדת.

 

המסע השני הוא מסעו של נכדו מאלצ'יק המתבגר במושבה הארץ-ישראלית. זהו סיפור של סב וילד שאיש אינו יודע מי הם הוריו, סיפורם אפוף הסודות של המושבה הקטנה והכפר הבדואי השכן. סיפור של חברות עמוקה וקשרים סמיכים מדם.

 

 

מוסטובוי על גדת הדון

זונת הכפר של מוסטובוי.

לא היה בפלך גבר שנותר אדיש לקסמיה. גם מכפרים רחוקים הגיעו, בסוס, בעגלה וברגל, זקנים וצעירים, בעלי אדמות ופועלים פשוטים, מותירים אצלה את כספם. אביה התרה בה, היכה אותה, איים לגרשה, והיא בשלה, הצחוק לא מש משפתיה, מתגלגל ומאיר את עיניה.

 

כאשר הייתה בת שתים עשרה החלו באים לראשונה עדרי נערים אל המחסן שבחצר ביתה. משועשעת, כמגלה את כוחה, שלטה בהם ביד רמה, אילצה אותם להתחרות זה בזה בריצה, בחציית פלג נהר הדון, בנשיאת בולי עץ כבדים, והמנצח המאושר – הוא שזכה בה. בת חמש עשרה הניחה על השולחן צרור מטבעות כסף, שכר הנאותיה, ודחפה אותו לעבר אביה. אז היכה אותה לראשונה. הוא סטר לה בכוח על פניה, ועור החרסינה היפה האדים תחת כפו.

"ילד שלי". ספר ביכורים מאת מיכל עילם ()
"ילד שלי". ספר ביכורים מאת מיכל עילם
 

עיניה נותרו מתגרות, מתריסות כנגדו.

"במה הכסף שלי שונה משלך? אני נהנית ומרוויחה, ואתה סובל ומרוויח פחות."

יאקוב סטר לה על לחיה השנייה, אחז את ראשו הגדול בידיו ופרץ בבכי.

 

"אל תבכה אבא. מה, אתה מתבייש בי?" גיחכה בלעג, "גם אתה תמיד עובד בשביל אחרים..." היכה אותה שוב ושוב, בידיו, במערוך העץ שעל השולחן, בחגורתו. הותיר אותה במטבח, אפה מדמם, פניה נפוחים וגופה שפוף. יצא נסער ורץ אל בית הכומר.

 

ככל שהבגיר הקיץ, ככל שהפכה בתו מופקרת יותר, הפך הוא אדוק יותר. יאקוב הקפיד לענוד את הצלב של אשתו המנוחה על צווארו. את ספר התפילות ומחרוזת התפילה צרר בבגדיו ויצא איתם גם לעבודתו בשדות. בדרכו על העגלה הרתומה לפרדה מלמלו שפתיו תחנונים לאב לבן ולרוח הקודש, לאנדריאס הקדוש, לווסילי המבורך, שיתערבו.

אך דבר לא השתנה.

 

קנה יאקוב בכספו את הנרות הגדולים ביותר והציבם בכל פינה בבית. רכש קטורת בכלי מיוחד, הדליק ותלה אותו. ימים שלמים הצחין הבית מריחות שעווה נמסה וקטורת נשרפת.

לשווא.

 

היא התפארה שבביתה מקבלים הגברים עונג המוקף בתפאורה שלא תבייש גם את כנסיית הכפר שכיפתה הכסופה התנוססה למרחק.

 

גברים יצאו חבולים מהבית. יאקוב הסתתר וחבט בהם אחר שיצאו. את כל ייאושו פרק. סוחר הקש דידה לעגלתו ברגל שבורה. הנפח הגיע לביתו אוחז בחזהו ושתיים מצלעותיו שבורות. אחרים הותירו שובל טיפות דם לאחר שנחבלו בפניהם.

הם לא הפסיקו להגיע.

 

הסתיו בא במלוא הדרו. עלי העצים מאדימים כדם. יאקוב בילה מידי יום בתא הווידוי של סרגי מיכאלוביץ' הכומר. את כל הזוועה פרש בפני שליחו של האלוהים. מי ומי בבאים, ומתי, אילו קולות נשמעו מבעד לדלת. במי חבט, את מי היכה, וכמה כסף הניחה הבת על השולחן. בכל יום עוד ועוד. בסוף הסתיו, כאשר רוחות הצפון התחזקו, כשל אל תוך הכנסייה ודחק את גופו הגדול אל התא.

 

"סלח לי אבי, עבר יום אחד בדיוק מאז הווידוי האחרון", לחש נואש מבעד למחיצת העץ המחוררת.

"מה רצית לספר היום?" שאל הכומר.

"יש לי הרהורים קשים."

"ספר לי ויסולח לך."

 

"התפללתי עליה, הדלקתי נרות וקטורת, תרמתי לאם האלוהים... אך אין לזה סוף! אולי אין מי ששומע..."

"אכן מחשבותיך קשות, קשות למחילה... עליך להתפלל יותר, לתרום יותר, ויימחל לך! שש מטבעות כסף ושש תפילות ביום," פסק הכומר בניד ראש, והסקופיה השחורה על ראשו מתנודדת.

"תודה אבי," לחש יאקוב בלב שבור.

 

הוא יצא מהכנסייה וגבו כפוף, טיפס במעלה הדרך אל ביתו שהקש על גגו מתפורר, ולבו קרוע.

ביום המחרת יצא אל בית הקברות, ישב ליד קבר אשתו שמתה בלידת בתם ופרץ בבכי. כתפיו הרחבות רועדות בלי מעצור וידיו מכסות את פניו.

 

הוגיע את מוחו היכן טעה. כיצד נסחפה בתו לחלל את גופה שוב ושוב בעבור תשומת לב או בצע כסף או תאוות שליטה. במה שגה בגידול הילדה האיומה הזו. שלג קל החל לרדת, פתיתים לבנים נשרו על כתפיו ונמסו, אך הוא לא חש דבר.

 

יאקוב העלה בזיכרונו את מראה התינוקת העדינה, את שעות ההנקה הראשונות, את זרם הדם שפרץ מגופה של אשתו בלילה שלאחר הלידה. עד שחזר עם המיילדת, שניהם קצרי נשימה, שכבה אשתו ללא תנועה, והתינוקת היפה קורנת, נחה בשלווה על חזה אמה המתה ופיה יונק את האוויר.

 

בכספו המועט שילם את שכרה של המינקת, אישה רחבת גוף וזועפת שאל ביתה הביא את התינוקת, והיא היניקה בו בזמן את בנה ואת בתו. לאחר שסיימה התינוקת לינוק הייתה המינקת מניחה אותה על צרור שמיכות ומערסלת את בנה שלה, מצהילה אליו פניה ושרה לו, מתעלמת מהצווחות הבוקעות מבין השמיכות. בכל ימות השבוע היה יאקוב מותיר את בתו בביתה של המינקת, לבד מימי ראשון.

 

אחרי חודשיים, לאחר שהצליח להשקות את התינוקת חלב פרה מדולל, השיבה אל ביתו והתאמץ לטפל בה בעצמו. בלילות הֵפֵרה התינוקת שוב ושוב את שנתו, בבקרים התאחר לצאת לשדות, נושא אותה צרורה על גבו, והיה ממהר ומקדים לשוב לביתו. לאחר חודשים אחדים הציע האיכר שבעבורו עבד להשיא לו את בתו הבכורה, ולאחר שיאקוב התעלם מהדברים ואטם את אוזניו, הציע האיכר גם את בתו השנייה.

 

כאשר עמד יאקוב בסירובו, איים האיכר כי ימצא פועל אחר תחתיו. אנשי מוסטובוי סנטו בו באומרם כי הפך לאם וכי איבד את כוחו ואונו. גם מהם התעלם.

 

בחלוף חודשיים הידלדל משק ביתו של יאקוב. ומשהשתכר פחות ופחות וכמעט שאזל כספו, השיב בלית ברירה את בתו אל המינקת, משתדל להתעלם מנוהגה הקר. את מחשבותיו על הילדה שנטש לחסדיה של האישה הזועפת גירש, שובר את גבו בשדות, שקוע באומללותו.

עד שגדלה פרא. עד שנהיה מאוחר מדי.

 

כאשר קפאו אצבעותיו קם ורקע ברגליו, ניקה בידו את ציפוי השלג הדקיק שעל קבר אשתו, הצטלב וחזר הביתה. באותו ערב לא חזרה בתו. גם לא למחרת, גם לא כל השבוע. ביום השמיני יצא כבכל יום לעבודה אצל האיכר, דאגה כוססת בלבו. כל היום תיקן רתמות, חלב את הפרות, ערם את לבני השעורה באסם הגדול לפני שייפול החורף. לעת ערב פנה יאקוב לשוב לביתו, וכשהגיע ראה ממרחק צרור מטושטש, תוארו כשל גוף אדם, מוטל בפתח הבית.

 

בלב הולם בכוח הפך את הגוף. פניה החבולים של בתו נגלו לעיניו, עיניה עצומות בחוזקה. יאקוב משך אותה פנימה, הסיר את קרעי בגדיה ומשראה את גופה מושחת פנה הצידה, מזונו עלה בגרונו והוא הקיא.

 

לא ידע איש במוסטובוי לאן נעלמה ומאין שבה. מי אנס אותה ומי השחית את גופה. דעתה אבדה לה. מילים חסרות פשר בקעו מפיה, לרגעים הייתה נותנת קולה בשירת קוזאקים רועמת.

האיכרים סגרו את דלתותיהם ומוסטובוי התכנסה מפני החורף.

 

ימים ושבועות ישב יאקוב עם בתו, מנסה לדובב אותה, לצרף דבר מתוך דבר, לשווא. אשת האיכר אצלו עבד באה כמה פעמים וחדלה. השיגעון וניבולי הפה של הבת הניסו אותה. הותירה דברי מאפה ומרקחות פרי על השולחן, הסתכלה בו בעצב והזדרזה לצאת.

 

גם הכומר בא לבקר, היזה מים קדושים על מצחה והתווה את אות הצלב אל מול פניה, לוחש ומשביע את אם האלוהים שתציל את נשמתה הארורה. צחוק גס נפלט מפיה של הבת, ועמו שטף קללות. הכומר הצטלב, לחש תפילה ונמלט מהבית, שולי גלימתו השחורה מתנופפים מאחוריו.

 

בסוף החורף כבר תפחה בטנה, בבקרים הקיאה, ומרבית היום ישנה. בבוא האביב נעשתה מסורבלת, פניה המצולקים התמלאו וקרסוליה הדקיקים צבו. בשיא הקיץ, לאחר עוד יום קציר בשדה, חזר יאקוב בשעת חשכה מותש לביתו, ומצא תינוק שכוב ליד בתו, חבל הטבור מחבר ביניהם.

 

נרעש חתך בסכין את החבל, כיסה והשקה אותה בתה מתוק וחם.

את התינוק עטף. בנפש קרועה התפלל לאם האלוהים ולבנה המושיע.

 

בתא הווידויים של הכומר, מבעד למחיצה, לחש, "סלח לי אבי כי חטאתי, חלף שבוע מאז הווידוי האחרון."

"ספר לי בני ויסולח לך." סרגיי מיכאלוביץ הכומר נשען על המחיצה, קולו נשמע להוט באוזני יאקוב.

לראשונה חלף ביאקוב הרהור, מה פשר ההתוודות הזו בפני בשר ודם? וכיצד יכול בשר ודם לסלוח בשמו של אלוהים?

 

"כן," דחק הכומר, "אני מקשיב, ספר."

הדם געש במוחו של יאקוב.

 

"ספר לי, אלוהים מקשיב לך!" הפציר הכומר.

יאקוב קם, יצא את תא הווידויים, ולא שב עוד.

 

את התינוק סירב סרגיי מיכאלוביץ הכומר להטביל. לאחר כמה שבועות הגיע לביתו של יאקוב והתנה את ההטבלה והקריאה בשם בכך שתגלה האם מי הוא האב. היא פרצה בצחוק, הצביעה על הכומר ושאגה, "אתה! אתה האב!" ואז הצביעה על אביה ושוב החריש צחוקה את אוזניהם, "אתה האב! אתה!"

 

החלה פושטת את בגדיה וצועקת, "כולכם! הנפח, העגלון, בניו של בעל הבית! כולכם האב!" נפלה ארצה, תולשת שערותיה, רוק ניגר מפיה. יאקוב ליווה את הכומר אל חצר הבית, שם התווה הכומר בידו את סימן הצלב והלך מבלי לומר דבר.

וכך נותר התינוק חסר שם. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים