"כשהקיסר היה אלוהי": פרק מספר לסופ"ש

"כשהקיסר היה אלוהי" מציג תיאור מדויק של היד הקשה שנקטה ארה"ב כלפי תושביה היפנים בזמן מלחמת העולם השנייה, שסווגו כאויבי המדינה, נעקרו מבתיהם ונשלחו למחנות כליאה. הסיפור מתחיל ביום שטוף שמש, בקליפורניה של 1942, כשאישה רואה מודעה בחלון משרד הדואר, שבה לביתה ומתחילה לארוז את הרכוש המשפחתי.

• בואו לקרוא את הספר באתר "עברית"
• הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

כמו אלפי אמריקנים-יפנים אחרים, גם היא ובני משפחתה מסווגים כאויבי המדינה ועומדים להישלח למחנה כליאה מאובק במדבר של יוטה. אוטסוקה מספרת את קורותיה של משפחה אחת מחמש נקודות מבט שונות: האם, האב, הילד, הילדה והמספר. באמצעות התרכזות בגורלה של משפחה אחת מצליחה אוטסוקה לתאר גורל של מיעוט אתני שלם, שהיה לקרבן נוסף במלחמה ההיא.

ג'ולי אוטסוקה (מחברת "הבודהה בעליית הגג") נולדה וגדלה בקליפורניה. היא זכתה בפרס הספרות האסיאתית-אמריקנית, פרס אלכס של התאחדות הספריות האמריקניות ובמלגה על שם גוגנהיים. "כשהקיסר היה אלוהי", שיצא לאור בשנת 2003, הוא ספרה הראשון. בואו לקרוא פרק ממנו:

פרק ראשון

בהתחלה הילד חשב שהוא רואה את אביו בכל מקום. מחוץ לבתי השימוש. מתחת למקלחות. נשען אל פתחי הצריפים. משחק גוֺ עם גברים אחרים בכובעי קש מדולדלים על ספסלי העץ הצרים אחרי ארוחת הצהריים. מעליהם שמים כחולים. שמש אמצע היום החמה. בלי עצים. בלי צל. ציפורים.

השנה היתה 1942. יוטה. סוף הקיץ. עיר של צריפי נייר זפת מאחורי גדר תיל על מישור אלקלי במקום גבוה במדבר. הרוח היתה חמה ויבשה וגשם כמעט לא ירד ולכל מקום שהנער הסתכל הוא ראה אותו: אבא'לה, פאפא, אבא, אוטו-סאן.

כי זה היה נכון, כולם נראו אותו דבר. שיער שחור. עיניים מלוכסנות. עצמות לחיים גבוהות. משקפיים עבים. שפתיים דקות. שיניים רקובות. לא ידועים. לא מובנים.

זה הוא, שם.

האיש הצהוב הקטן.

"כשהקיסר היה אלוהי". ספרה של ג'ולי אוטסוקה

שלוש פעמים ביום צלצולי פעמון. תורים אינסופיים. ריח של כבד נישא מעל גגות הצריפים השחורים. ריח של דג שפמנון. מפעם לפעם, ריח של בשר סוסים. בימים ללא בשר, ריח שעועית. בתוך חדר האוכל, קרקוש מזלגות וכפות וסכינים. אין מקלות אכילה. ים אינסופי של ראשים שחורים מקפצים. מאות פיות לועסים. גומעים. מוצצים. בולעים. ושם, בפינה, מתחת לדגל, פנים מוכרות.

הילד קרא בקול, "פאפא," ושלושה גברים במשקפיים עבים במסגרת מתכת הרימו את ראשיהם מהצלחות ואמרו, "נאן דֶסוּ קָה?"

מה יש?

אבל הילד לא היה מסוגל לומר.

הוא הרכין ראשו ושיפד נקניקייה קטנה. אמו הזכירה לו, שוב, לא לצעוק בציבור. ולעולם לא לדבר בפה מלא. הארי יָמאגוּשי הקיש בכף על כוס והודיע שספירת הראשים תיערך ביום שני בערב. אחותו של הילד דחקה בו מתחת לשולחן, בכוח, בשפיץ השחוק של נעלי הבובה שלה. "פאפא איננו," אמרה.

הוקצה להם חדר בצריף, בבלוק שלא היה רחוק מן הגדר. הילד. הילדה. אמם. בפנים היו שלוש מיטות ברזל ותנור כרסתני ונורה אחת עירומה שהשתלשלה מן התקרה. שולחן עשוי מארגז עץ. על גבי מדף עץ גס, רדיו זנית ישן שהביאו איתם ברכבת מקליפורניה. שעון פח. אגרטל עם פרחי נייר. קופסת מלח. על הקיר ליד חלון קטן היתה מוצמדת תמונה של ג'ו דימאג'יו שנתלשה מתוך כתב עת. לא היו מים זורמים, והשירותים היו במרחק של חצי בלוק.

רחוק משם, בצדו השני של האוקיינוס, התחוללו קרבות, ובלילה שכב הילד ער על מזרן הקש שלו והקשיב לדיווחים ברדיו. לפעמים, בחשיכה, שמע קולות נישאים מחדרים אחרים. קול פסיעות עמום. טריפת קלפים. שוב ושוב חריקות קפיצים. הוא שמע אישה לוחשת, "יותר למטה, יותר למטה, שם," וגבר בעל קול גבוה שר, "אאוּף וידֶרזֵיין, אהובה, אאוף וידרזיין."

מישהו אמר, "תגיד פשוט סָיוֺנָרָה, פרנק."

מישהו אמר, "בּון סוּאר!"

מישהו אמר, "תשתקו בבקשה, בבקשה."

מישהו אחר גיהק.

מעל למיטת הילד היה חלון, ובחוץ היו הכוכבים והירח והטורים האינסופיים של צריפים שחורים, מסודרים כולם בשורות בחול. במרחק, שדה ריק רחב ידיים שדבר לא צמח בו פרט לשיחי לענה, אחר כך הגדר ומגדלי העץ הגבוהים. בכל מגדל היה שומר, והוא נשא מכונת ירייה ומשקפת, ובלילה הוא תִפעל את הזרקור. היו לו שיער חום ועיניים ירוקות, או אולי הן היו כחולות, והוא חזר זה עתה מהצבה באוקיינוס השקט.

ביומם הראשון במדבר אמרה לו אמו, "תיזהר."

"אל תיגע בגדר התיל," אמרה, "ואל תדבר עם השומרים במגדל.

"אל תסתכל בשמש ישירות.

"ותזכור, אף פעם אל תגיד את השם של הקיסר בקול רם."

הילד חבש כובע בייסבול כחול ולא הסתכל בשמש ישירות. לעתים קרובות שוטט ברצועה הריקה למניעת שריפה, בראש מורכן ובידיים תחובות בכיסים, וחיפש בחול צדפים וראשי חץ ישנים של אינדיאנים. היו ימים שראה נחשי פעמון ישֵנים מתחת לשיח הלענה. בימים אחרים ראה עקרבים. פעם נתקל בגולגולת סוס שהלבינה בשמש. בפעם אחרת, בזקֵן לבוש קימונו משי אדום עם דלי פח בידו, שאמר שהוא יורד לנהר.

בכל פעם שהנער חלף ליד צלו של מגדל שמירה הוא משך את כובעו מטה והשתדל לא לומר את המילה.

אבל לפעמים היא בכל זאת נפלטה.

הירוהיטו, הירוהיטו, הירוהיטו.

הוא אמר אותה בשקט. במהירות. הוא לחש אותה.

בנסיעה אל המדבר ברכבת הוא ישן כשראשו בחיק אחותו וחלם שהוא רוכב על סוס לבן ועצום ליד הים. כשהתבונן קדימה לעבר האופק ראה שלוש אוניות שחורות על פני המים. האוניות הגיעו מצדו האחר של האוקיינוס. הקיסר עצמו שלח אותן. המפרשים היו לבנים ורבועים ומלאי רוח, ותורניהם היו ישרים וגבוהים. הוא התבונן בהן כשפנו לאטן לעבר החוף. אחר כך היה ער והרכבת התנדנדה מצד לצד ובמושב שאחריו אישה שרה בשקט. זה היה עם עלות השחר ואחותו ישנה שינה עמוקה. היא היתה לבושה בשמלת הקיץ הצהובה שלה עם הפרחים הלבנים הקטנים מפני שבמדבר, שאליו הם נוסעים, יהיה הרבה קיץ.

זה לא היה דומה לשום מדבר אחר שקרא עליו בספרים. לא היו שם עצי דקל, לא נווה מדבר, לא שיירות גמלים מתפתלות לאטן בין הדיונות. היו רק הרוח והאבק והחול החם והצורב.

בשעות אחר הצהריים החום התרומם בגלים מן האדמה.

האוויר מעל הצריפים רטט. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות. שלושים ושמונה מעלות. ארבעים ושלוש מעלות. זקנים ישבו בחוץ על הספסלים הצרים והארוכים בלי לדבר, גילפו חתיכות עץ והמתינו שהזמן יעבור. הילד שיחק בגולות על רצפת חדר הכביסה. הוא שיחק דמקה סינית. הוא שוטט בין הצריפים עם ילדים אחרים מהבלוק שלו, והם שיחקו בשוטרים וגנבים ובמלחמה. "להרוג את הנאצים! להרוג את היפנים!" בימים חמים מכדי לצאת החוצה ישב בחדרו עם מגבת רטובה על ראשו ודפדף בכתב העת "לייף".

הוא ראה את ערי אירופה המופצצות, ואת חיילי בעלות הברית בבורמה, בורחים להודו דרך הג'ונגל המהביל. אחותו שכבה שעות ארוכות על מיטתה ובהתה, חסרת תנועה, במגפיים לבנים עם גדילים ובגברים בחלוקי אמבטיה בקטלוג של סירס-רוֺבּאק. היא כתבה מכתבים לחברותיה שמעבר לגדר, סיפרה להן שהיא מבלה. הלוואי שהיית כאן איתי. מקווה לשמוע ממך בקרוב. אמם תיקנה גרביים ליד החלון. היא קראה. היא הכינה להם עפיפוני נייר עם זנבות שנארגו מחוטי שקים של תפוחי אדמה. היא השתתפה בחוג לסידור פרחים. היא למדה לסרוג במסרגה אחת - "זאת לפחות תעסוקה" - ובמשך שבוע אחד היו מפיות סרוגות מתחת לכל דבר.

אבל בעיקר הם המתינו. לדואר. לחדשות. לצלצול הפעמון. לארוחת הבוקר והצהריים והערב. ליום שייגמר ולבא אחריו שיתחיל.

"כשהמלחמה תיגמר," אמרה אמו של הילד, "נוכל לארוז את הדברים שלנו ולחזור הביתה." 

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!