עובד מהבית וזה משגע את אשתי
רוב הזמן אין לה חשק לפטפט איתי. היה לה יום עמוס בעבודה והיא כל היום דיברה ודיברה, ואז עשתה הפסקת צהריים שבה היא דיברה ואכלה ודיברה. אני, חוץ מכמה חילופי הגיגים עם אחת החתולות, איך לומר? קצת מבודד. אז כשהיא מגיעה ומסתובב לו המפתח בדלת שבחוץ, אני מתניע את השפתיים ומתחיל לדבר
כשאשתי חוזרת מהעבודה, אני בתמימותי מנסה לשמוע איך עבר עליה היום, ומה מתקדם עם הפרויקט ההוא? ועם הזו שבמשרד בקצה הקומה? ולדעת האם דיברה עם החברים לגבי הפגישה בסוף השבוע? לפעמים אני גם מושך לכיוון של אקטואליה ומחשבות על העתיד. יש שיקראו לזה אכפתיות, יש שיקראו לזה חפירה.
הבעיה היא שיש ימים שפשוט אין לה כוח לזה. למען האמת, רוב הזמן אין לה. היה לה יום עמוס בעבודה והיא כל היום דיברה ודיברה ודיברה, ואז עשתה הפסקת צהריים שבה היא דיברה ודיברה ואכלה ודיברה. אני, חוץ מכמה חילופי הגיגים עם אחת החתולות שיצאה מהארון – ולא בקטע של העדפה מינית, אלא פשוט כי היא אוהבת לישון שם – איך לומר? קצת מבודד. אז כשהיא מגיעה ומסתובב המפתח בדלת מבחוץ, אני מתניע את השפתיים ומתחיל לדבר.
"קציצות או תבשיל? מה תרצי שאבשל?" אני שואל, אבל היא לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה. היא מסבירה לי שהיא ממילא אוכלת ארוחות צהריים גדולות במהלך השבוע, ושבלילה אנחנו אוכלים משהו קטן, ומבקשת ממני לשחרר אותה מהחלטות שברומה של מחבת. כשאני מבקש קצת אמפתיה נוכח ערימת הכלים שתפחה מתוך הכיור עד שהחלה להתקוטט עם הברז שמעליו, היא מנסה להבין מדוע אני משתף אותה בכך שהייתי צריך לשטוף את הכלים שאני השתמשתי בהם לבדי.
על ערימת הבגדים שקיפלתי כשלא הייתה - היא מודה לי, למרות שמבחינתה בגדים אפשר לקפל גם פעם בשבוע, או חודש. קשה לי להסביר לה, שלה זה לא מציק כי היא לא רואה את הערימות האלה במהלך היום, בזמן שאני מביט בהם כמו שמסתכלים על הרי הגולן – הושט היד וגע בם. ואם כבר נגעת – קפל. האובססיביות שלי לסדר לא מאפשרת לי להתעלם מהעוול הנורא שמאיים להתמוטט בכל שניה נתונה.
כשאין לה כוח אפילו להסב עמי על השולחן לצורך ארוחת הערב, אנחנו סועדים את ליבנו בסלון מול הטלוויזיה. בערבים אופטימיים, מבחינת רמת הערנות שלנו, אנחנו מקווים לצלוח איזה סרט. ואז מתחילה ההתלבטות על מה לשים. אין לה כוח להתלבטות הזו, אבל הבעיה היא שלי לא ממש אכפת איזה סרט נראה. כמעט כל סרט שלא ראיתי אני מוכן לראות, או כי הוא עלול בטעות להיות טוב, או כי אם הוא רע - אז אני רוצה לדעת שהוא רע כדי שאוכל להוריד אותו מהרשימה של הסרטים שאני רוצה לראות (אני יודע, אין בזה שום היגיון). היא קצת יותר בררנית, למזלנו, למרות שהיא בחרה אותי אז אני לא יודע עד כמה הבררנות עבדה לה ויצא לה כזה נודניק.
גם האסקפיזם הזה לא עוזר לה, כי במהלך הסרט אני נוטה לדבר – כנראה, עוד לא מסופק מהשיח היומי עם החתולות - למרות שאני בסך הכל רוצה להיות בטוח שהיא מבינה את הדקויות של הסרט, או שכמוני - גם היא רואה את ההתפתחויות האפשריות בעלילה. בואו נגיד שהיא יודעת כבר שאני צריך לפרוק מעליי את ההתלהבות שיש לידי מישהו בבית שעומד על שתיים (למרות שבזמן הצפייה בסרט באופן מוזר היא נוטה לא לעמוד אלא דווקא לשכב), והיא מבינה שבשבילי זה יוצא דופן שיש לידי מישהו שבאמת מבין מה שאני אומר ולא מגיב ב"מיאו", או נבהל כששמים לידו מלפפון. אז היא מגיבה, אבל בערבון מוגבל ובשברי הברות: "ממ...", "אהה...", ולפעמים מפנקת אותי עם איזה "כן" עסיסי, שיהיה לי במה לנגוס.
בשלב מסוים היא לא עונה. אני חושד שהיא ישנה אבל מוצא את עצמי במלכוד. אם היא באמת ישנה ואני אשאל אותה בקול רם יותר אם היא ישנה - אני אעיר אותה. אז אני מתחיל בהתקדמות חרישית במיקרו-תנועות, מותח את גופי באופן יוגי כל פעם קצת יותר קדימה ובסוף אני מגלה את האמת. אין עם מי לדבר. בחצי שעה האחרונה הסברתי לעצמי לאן הסרט הזה יכול להגיע. בשלב מסוים אפילו היה שם ויכוח או דיון בינינו, ורק עכשיו אני מבין שזו הייתה אי הסכמה ביני ל... ביני.
אני יודע שהיא תתבאס שהיא לא נשארה ערה אז אני עוצר את ההקרנה. אני שם לי סרט אחר כדי להוסיף אותו לרשימת ה-"סרטים רעים שעכשיו אני יודע שהם כאלו", מוריד את הווליום, ואת הסרט שהתחלנו לראות אני מעביר לתיקייה שקראתי לה בשם המפתיע "סרטים שהתחלנו לראות ואז היא נרדמה באמצע וכנראה שלא נסיים לצפות בהם לעולם", ובכך מבטיח את שלוות הזוגיות וערבים נוספים של ביחד, ממש כמו הערב הזה.
לפנייה לכתב/ת 
