דמיינו רומנטיקה. מה אתם רואים? תמונה של זוג, אולי הוא והיא, אולי יהיה שם גם כלב. השמש בדיוק שוקעת. מאחוריהם יתנדנד ערסל ברוח. סלסילת דובדבנים. שש ציפורים על חבל כביסה ורוח קלה שבדיוק התחילה לנשב. השיער שלה יתבדר. מוזיקה שקטה תתנגן מרדיו מרוחק, עם פסנתר, או גיטרה, מה שבטוח כינור. בשלב מסוים הם יהיו חייבים להתנשק. אחר כך ילכו לחדר ויעשו דברים של גדולים. כעבור חודש הבטן שלה תתחיל להתנפח. כעבור חודשיים היא תספר לו, כעבור שלושה הוא לאמא שלו, ואחרי ארבעה הם לחברים. בערך שם, בנקודה הכי רומנטית ברומן, תיזרק לאוויר המילה הכי מלחיצה שיש בשפה העברית. צימר.
אז ארזנו את כל מה שנחוץ לנו בשביל רומנטיקה: שני מטענים לאייפון, חפיסת אדוויל וכרטיס אשראי שלו. בגלל שפחדתי שדאעש יפילו את המטוס שלנו בדרך לברלין, נסענו באוטו לגליל המערבי. כבר חסכתי לו. ויודעים כמה איפור לא קניתי בדיוטי פרי? אז הלכתי על הצימר הכי יקר. כי אומרים שזה גם הכי טוב, ויהיו גם נרות ריחניים.
הוא מצידו צחק עליי שאני כזאת שמאלץ וסטריאוטיפ די נדוש של אישה, ונינט בחיים לא הייתה מתנהגת ככה. בגלל זה היא ויוסי חברים של שלומי שבן וקרן מור ומכתיבים אופנה. בסדר. כאילו שאני אתן לו להפריע לי ליהנות איתו מנופש רומנטי.
הנסיעה ארכה יובלות, אבל לראשונה בחיי דווקא לא קיוויתי שהדרך תתקצר, כי הייתי ב"מוד" נינוח. שנטי־בנטי שכמוני. אישה בחופשה, לובשת מין שמלה כזאת מתנפנפת, למרות החורף, כי הבוקר אביבי לי!
בהיותי בת כפר, שגרה בכפר אחד ונוסעת לכפר אחר רק בשביל לברוח מהילדים, פתחתי חלון. זה היה רועש וגם מסריח. סגרתי אותו. הרעש התחלף בחיפוש מטרטר אחר תדר כלשהו. היו רק תחנות בערבית, שפה שאני לא מדברת, ודמיינתי שהשדרנית בדיוק מדווחת על מטוס שהתרסק בשמי ברלין. מזל שאנחנו בדרך לצימר.
בהמשך הגיע שיר, אבל בלי פסנתר וללא כינורות, אז חיברתי את האייפון שלי והתממשקתי דרך האינטרנט לערוץ שמשדר נעימוֹת רומנטיות בניחוח ספא. נו, אלה עם חליל הרועים וקצת יותר מדי אקו־אקו־אקו? שם כבר ממש התחלתי ליהנות מהחופשה שלי. על אמת. אז הרגשתי שכבר היה משתלם לשלם אלפי שקלים על חדר שדומה בול לבית שלנו. בערך אז הוא התחיל לדבר.
הוא שאל אם כשנגיע לשם נהיה חייבים ישר לעבור לחלוק, או שמותר לו להמשיך להתנהג כרגיל. כי כל עניין הצימר די מלחיץ. ואם מותר לו להיות רגע "לא גברי", כי הציפייה הזאת שלי ממנו, להיות גבר שבגברים, ועוד בצימר, די מסבה לו סבל.
אישרתי שעת הסתגלות בג'ינס. גם ניסיתי להנמיך ציפיות, אבל העיניים שלי בהקו.
הופ. הגענו למושב לימן, יא־אללה. איזה שם רומנטי. לימן. גם הצימר לא דמה בכלום לבית שלנו. לא היו שם שני ילדים מצווחים, קילופי צבע בקירות, או מתקפת חתולים על השיש, והשער נפתח אוטומטית. ולא צריך היה לשלוח את היד לידית שבצד השני ולנקוע את האצבע המורה. ישר התאהבתי. בי ובו כזוג. ובלימן בפרט. אין גבול להנאה הזוגית שאני הולכת להפיק מבקתת העץ הזאת, על אפו ועל חמתו של הפרטנר שמתעקש לסבול.
הגדר החיה הייתה מטופחת להפליא. כנראה גם לא נושרים עלים בלימן, כי היה אפשר לאכול מהרצפה של מגרש החניה, שאצלנו מכוסה בכתמי פירות של פיקוס. עצי פרי קישטו את צידי הדרך וליוו אותנו עד לדלת. קטפתי קלמנטינה. "אין", החלטתי בקול רם, "בבית החדש שיום אחד נבנה, יהיה עץ קלמנטינות". הוא ניסה להנהן, אבל נתפס לו הצוואר. אין, אין. חייבים מסאז' זוגי.
אישה מאוד יפה הראתה לנו את הדרך פנימה, אל קודש הקודשים, מקום שבו אנשים כמונו, שכבר נשבעו לא ללדת שוב, בטח שלא בשנתיים הקרובות, ונמלטו מילדיהם כדי לישון קצת למען השם, עושים עוד ילדים ואז נמלטים מהם הנה שוב, כדי לעשות עוד ילדים וחוזר חלילה.
כשישבנו לנו בחלוקים שלנו איזה שתיים־שלוש־שלושים דקות על המיטה, החלטתי בקול רם ש"בבית החדש שלנו יהיה דימר. וגם מכונת אספרסו כזאת בצבע אדום. רוצה?"
הוא ביקש קצר. עשיתי לו כפול, כי פאק איט, שילמנו. אחר כך יצאנו לחצר, לג'קוזי! אפשר רומנטיקה ללא ג'קוזי? הוא שאל בחשש אם ניאלץ גם לשבת שם מחובקים. כי המים הרותחים מעודדים ירידה חדה בלחץ הדם וגם ככה בא לו להתעלף. נשבעתי שאמות לפניו. אני מבוגרת ממנו בארבע שנים והייתי בהרבה יותר סופי שבוע רומנטיים בגליל ממנו.
כשנכנסנו לסיר המהביל הרגשתי מד־הים אש. חמימות פשטה בכל איברי גופי. יודעים מה זה לחוות את העולם מנקודת מבט של לובסטר? חלום. "שנפתח בקבוק שמפניה?" שאלתי ומזגתי לשנינו. הכי רומנטי מוגז. "בבית החדש שלנו", החלטתי בקול רם. "כן, כן", הוא כבר הבין לבד.
"זוג לשעה שמונה, ליד הנוף", כבר הייתי בטלפון עם המארחת, "במצפה שקמים... כן, טעימות... שיראו נוף? כן. תודה. ויש לי בדיוק יום הולדת..." הוא גילגל עיניים. אולי התעלף מהשילוב בין הטמפרטורה של המים לריח של הקטורת. אז הסכמתי להפסיק להידבק אליו. כבר התחבקנו בצורה רומנטית בכל מקורות המים באזור, ואפשר בהחלט לעבור למקלחת.
אין על שני דושים. תוך כדי שהוא מנסה לסבן אותי ממנו, הסברתי לו את הרציונל שעומד מאחורי כל הסופ"ש הקסום הזה. ושחשוב לשנינו שאני איהנה. וכמובן שני גברים יעשו לנו את המסאז', כי חבל על חייה של האישה שתנסה לעשות לגבר שלי נעים, ועוד על חשבוני. ועכשיו הרומנטיקה ממלאת כל נקבובית בעור השמנוני שלי. מלחי אמבט רודפים אחריי בחלום. ברלין עלק. כף רגלי לא תדרוך על אדמת גרמניה.
היה מעייף להדהים, אבל המרדף אחרי ההנאה האולטימטיבית משתלם. כי עכשיו, כשסימנו וי, אפשר לחזור הביתה, אל הרגיל והאהוב. להיות שוב מעוכים בכיף שלנו. הוא בתחתונים הישנים מהצבא, עם החור בגומי, שקשה לזרוק, ואני בטרנינג לא מחמיא. הילדים קופצים לי על הראש. לחץ הדם שלו מאוזן. השער שוב לא נפתח כמו שצריך, ואין כמו הבית. שנינו צוחקים. מבטיחים ש"הבית החדש שיום אחד יהיה לנו יהיה רומנטי..."
שמש שוקעת. אני אוהבת אותו באמת. אין שום צורך בכינור.
