שפילברג וג'ורג' לוקאס, "אבוללה" מוקדש לכם

מ"שובו של הג'דיי" ו"אינדיאנה ג'ונס" ו"אי.טי" ההוליוודיים משנות ה-80, ועד "ואלס עם באשיר" הישראלי העכשווי - ההשפעות על סרט המפלצות הכחול לבן "אבוללה", הן רבות ומגוונות. הבמאי והתסריטאי יונתן גבע ספג אותן מאז צפה בלהיטים של ג'ורג' לוקאס וסטיבן שפילברג כילד באייטיז, ועד לייעוץ וההנחיה שקיבל כקולנוען בוגר מארי פולמן ואנשי צוותו. בטור אישי גבע כותב ל-ynet על ההשראות הגדולות והקטנות, הקריצות הערמומיות והמחוות המרגשות ב"אבוללה".

• כך יצרנו את המפלצת אבוללה - הערות הבמאי
• יש לנו מפלץ, והוא מומלץ: שמוליק דובדבני על "אבוללה"
  

שובו של הג'דיי (1983)

סצנת המתקפה על כוכב המוות מתוך "שובו של הג'דיי" היא זיכרון הקולנוע הראשון שלי. זה היה חורף, הייתי בן חמש והלכתי עם ההורים שלי לסנימטק ירושלים לראות את הסרט ומכותרות הפתיחה התאהבתי. יש בו הכל: הטובים, הרעים, הכוח, חרבות אור וקרב החלל הכי גדול שנעשה בקולנוע אולי אי פעם, אפקטים ויזואליים שנעשו בלי פיקסל אחד ממוחשב וג'ון וויליאמס על המוסיקה.

זו גרסה ערוכה של קרב החלל שהוא חלק מעוד שתי זירות התרחשות שמתרחשות במקביל (כולל קרב חרבות האור הסופי בין דארת' וויידר ולוק סקייווקר). שנים אחרי הולידה הסצנה הזו מם מפורסם: "it's a trap" מפי אדמירל אקבר. וזו אכן היתה מלכודת עבורי אז: התאהבתי בקולנוע ובאפקטים ויזואליים בסנימטק ירושלים, ותמיד אמרתי לעצמי שאם יצא לי יום אחד לעשות סרט, אני רוצה לעשות אחד שאני אוהב כילד.

הטוב הרע והמכוער (1966)

זה הסרט השני שאני זוכר כילד והסרט האהוב על אבא שלי. אני חושב שראינו אותו יחד מאה פעם. כולו מצולם על רקע מדבריות עצומים בפורמט סינמסקופ רחב ועם מוסיקה בלתי נשכחת של אניו מוריקונה. ולמרות שנעימת הנושא של הסרט היא אחת המזוהות אי פעם, דווקא סצנת בית הקברות ו"Ecstasy of Gold" היא הקטע שאני הכי אוהב וזוכר.

אלי וולך שנותן הופעה בלתי נשכחת ומלאה במשפטי מחץ כטוקו ה"מכוער", נפטר בגיל 98 כשבועיים לפני שהתחלנו את הצילומים של "אבוללה", והחלטתי לקרוא לבית הספר בסרט על שמו. ניתן לראות את זה בשלט הכניסה לבניין ועל החולצות האחידות של כל הילדים: "בית הספר היסודי ע"ש אלי וולך".

ברוכים הבאים לבית הספר היסודי ע"ש אלי וולך

אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה (1981)

גדלתי בבית עם שני הורים ארכאולוגים וסרטים של אינדיאנה ג'ונס היו תמיד אירוע שמעבר לקולנוע. זה סרט ההרפתקאות האולטמטיבי בעיני, וג'ונס תמיד היה הגיבור הקולנועי האהוב עלי. הרבה בגלל הסצינה הזו שמציגה את דמותו בצורה מושלמת:

שנים לאחר מכן גיליתי את הסיפור האמיתי שמאחורי הסצינה הזו - להריסון פורד היה קלקול קיבה קשה, והוא לא היה מסוגל לצלם את העימות המורכב שתוכנן במקור, אז הוא הציע שהוא פשוט יירה ביריבו, ויגמור עניין כי זה בעצם מה שג'ונס היה עושה. כולם מסביב צחקו ושפילברג הבין שיש לו פה בדיחה שאסור לפספס.

משם נחרט לי בראש תמיד להקשיב לשחקנים שלך ולתת להם מרחב לאלתר. הם מכירים את הדמות אותה הם מגלמים יותר טוב ממך, והם יהפכו את התסריט שלך לסרט הרבה יותר טוב ממה שתוכל לעשות לבד. וכך בין השאר נוצרה המילה "אברה" בסרט. שבמקור בתסריט היתה "חברים", אבל עידן ברקאי ויואב סעדיאן-רוזנברג הרגישו שלאבוללה ואדם צריכה להיות מילה שתהיה רק שלהם. ולמה בכלל שאבוללה ידע להגיד חברים? וכך תוך כדי חזרות הם פיתחו את המילה "אברה" ואני ישר הכנסתי אותה לתסריט.

אי.טי. (1982)

לא ממש אהבתי את "אי.טי." כילד. הוא היה מפחיד וממש עצוב. ראיתי אותו פעם אחת וזה די הספיק לי. חזרתי לצפות בסרט של סטיבן שפילברג, רק אחרי שהתחלתי לכתוב את התסריט ל"אבוללה" - כי אם יש סרט שממצה את המבנה הסיפורי של ילד-פוגש-חבר פנטסטי זה "אי.טי.". דווקא אז, בגיל 30, כשאני בוגר ציני של לימודי קולנוע, הסרט הזה כבש אותי. הוא כל כך מלא בקסם ילדות, הוא כל כך לא ציני והוא כל כך מקסים.

כך, במהלך המרדף הסופי ב"אי.טי", אחד הילדים שואל למה אי.טי. לא יכול לעשות טלפורט בחזרה לחללית שלו כמו שעושים ב"מסע בין כוכבים", גיבור הסרט אליוט גיבור מסביר ש"פה זה החיים האמיתיים גרג!". כך גם ב"אבוללה". בתשובה לשאלה למה אבוללה לא יכול לגרום לאוטו שלהם לרחף (כמו שאי.טי. היה עושה במקרה דומה), הגיבור שלי אדם מסביר לתמר ש"פה זה החיים האמיתיים, תמר". סיפורית זה אולי לא באמת חשוב, אבל זו אחת הקריצות שהיה חשוב לי להכניס עבור כל מעריצי אי.טי. שיראו את "אבוללה". הנה, צפו והשוו:  

שליחות קטלנית 2 (1991)

סרט הפעולה הכי טוב שנעשה אי פעם לדעתי. אבל מעבר לזה, הוא גם היה פורץ דרך בכל הקשור לשימוש ב-CGI. אנחנו מדברים פה על 1992, וג'יימס קמרון החליט ללכת עד הסוף עם החזון שלו ליצור רובוט מחסל עשוי מתכת נוזלית שמסוגל להחליף צורות.  

אני חושב שהאפקטים בו מרשימים אפילו היום, וזה הרבה בגלל שיש בסה"כ חמש דקות של אנימציית מחשב לאורך כל הסרט. קמרון ידע שהוא לא יוכל ליצור כמות גדולה של אפקטים ממוחשבים אז הוא פיזר אותם לאורך הסרט ושילב אותם בצורה כל כך טובה עם אפקטים אמיתיים, ועריכה נכונה כך שהתוצאה הסופית פשוט מרשימה.

ארמגדון (1998)

תמיד צוחקים עלי כשאני אומר את זה, אבל זה כנראה הסרט האהוב עלי בכל הזמנים. עבדתי כסדרן בקולנוע לפני הצבא ויצא שראיתי את הסרט הזה ארבע פעמים ביום במשך קיץ שלם, כך שאני יודע לצטט אותו מילה במילה. הצבעים, העריכה המהירה, זוויות הצילום הנמוכות, מבזקי האור אל תוך העדשה, קאסט מעולה, והמוזיקה שלו יוצרים חוויה שבין סרט קולנוע לווידאו קליפ לרכבת הרים.

הסרט של מייקל ביי כל כך מטופש וכיפי שאי אפשר שלא פשוט ליהנות ממנו, ואני נשבע שבסוף כל הקרנה הייתי רואה את כל הקהל מוחה דמעה על רקע שיר הסיום של ארוסמית'. אבל "ארמגדון" הוא גם בית ספר מעולה לקולנוע וגנבתי ממנו המון טריקים קטנים בכל מה שקשור לצילום ועריכה.

ארץ יצורי הפרא (2009)

הסרט של ספייק ג'ונז יצא ממש כשסיימתי לכתוב את התסריט ל"אבוללה", ואני זוכר שראיתי אותו ואמרתי לעצמי שיצורי הפרא נראים הרבה יותר טוב מכל דמות אנימציה ממוחשבת שעד אז ראיתי בקולנוע: הפרווה שלהם והדרך שהיא מגיבה לאור ולמגע היו ריאליסטים לגמרי אז או שזו או עבודת ה-CGI הכי טובה שראיתי, או שיש פה טריק.  

אז בדקנו והסתבר לי שהטריק היה בובה שאת פניה בנו מחדש ויצרו באנימציה, גילוי שהפך להיות הבסיס לפיתרון שלנו ליצירה של "אבוללה" (אנחנו פשוט ויתרנו לחלוטין על הפרצוף של הבובה ויצרנו אותה לגמרי באנימציה). אז תודה לסרט הזה שפרץ עבורנו את הדרך.  

ואלס עם באשיר (2008)

בדיוק סיימתי את לימודי הקולנוע כש"וואלס עם באשיר" יצא ואני זוכר שהוא פוצץ לי את המוח. במיוחד הקטע הזה בפרדסים. ארי פולמן, יוני גודמן ודוד פולונסקי יצרו פריימים, והזיזו את המצלמה שלהם כמו שלא ראיתי קודם באף סרט ישראלי. אני חושב שהסרט הזה פרץ את הדרך לשימוש באנימציה בקולנוע הישראלי.  

אז לא ידעתי עד כמה פולמן ישפיע ישירות על "אבוללה": המפיק שלי, איתן מנצורי, הפיק את סרטו הבא של ארי "כנס העתידנים", ושירלי, בת זוגתי, ניהלה את ההפקה, ואת האנימציה והפוסט בסרט. בעצם, אחרי "כנס העתידנים", אני חושב שהיה לנו את האומץ והחוצפה לצאת לדרך עם "אבוללה" על כל האפקטים והאנימציה שהוא מצריך. בנוסף, ארי היה שם לאורך כל הדרך כיועץ וכמנטור. למדתי ממנו המון על עקשנות ונחישות, שתי תכונות מאוד חשובות לבמאי.

מי מפחד מהזאב הרע

מלבד היותו סרט משובח ופורץ דרך עבור סרטי ז'אנר ישראלים, דרכו, ובסיוע יוצריו אהרון קשלס ונבות פפושדו, הכרתי באופן אישי שני אנשי מקצוע שידעתי שאני חייב לעבוד איתם: הצלם המוכשר גיורא ביח והמלחין פרנק אילפמן. גיורא הביא את הנגיעה הוויזואלית היחודית והמאוד הוליוודית שלו, וגם את קור הרוח והשלווה שלו אל הסט המאוד לחוץ שלנו. פרנק יצר יחד עם התזמורת המטרופוליטנית של לונדון פס קול מפחיד, מרגש ומקסים כמו שלא הייתי מעז לחלום שיוכל להיות ל"אבוללה".