הנרקיס שלי לא גדול. הוא קטן. הוא לא משתלט על כל השטח. אבל שם, בין כל יתר הפרחים שלי, צומח גם נרקיס. דודה הלן אומרת שזה ככה אצל כולם. שאין אדם שחף מעצמו לגמרי. שכל אחד מקשיב לאחר דרך האוזניים שלו, רואה אחרים דרך העיניים שלו ואוהב בעזרת הלב שפועם בו. שטויות. אני כבר גדולה מספיק כדי לדעת שלא אוהבים עם הלב. הלב זו סתם משאבת דלק שעוזרת למכונית הזאת לנסוע. אבל לאן אנחנו נוסעים? יותר מדי זמן היה אצלי בכלל פקוק. חשבתי שאני נוסעת להשיג איזו מטרה, אבל לא הסתכלתי בחלון. לא ראיתי איך הנוף שלי תקוע על אותה תמונה וכמה אני מאבדת בדרך.
הייתה לי שכנה, זמרת מפורסמת, לא חשוב שמות. אצלה, בכניסה לבית, היה תלוי פורטרט ענקי של האישה הנערצת עליה. היא עצמה. בעירום ליד אמבט עם רגליים מוזהבות ותוכי על הכתף. משהו ארטיסטי. לא רציתי להיות כזאת, אבל רציתי להיות. פשוט להיות. ואחרי ילדות די ממושכת שבה הרגשתי נעדרת, פיתחתי תשומת לב מיוחדת לאותו נרקיס קטן. לא גדול, אבל לגמרי קיים.
מה משקה את הנרקיס שלי? אהבה, פלאשים, מחיאות כפיים ועיניים נוצצות רק גורמים לו לנבול. הוא פורח דווקא כשאני מרגישה בלתי מורגשת. דווקא אז מתעורר מין צורך להדגיש.
כשהייתי ילדה לא היו לי הרבה חברות. הייתה אחת, אבל ממש־ממש טובה. היא הייתה הראשונה שהשמיעה לי את טורי איימוס והקריאה לי את חנוך לוין. היינו כל כך קרובות, עד שבשלב מסוים כבר לא ידעתי להבחין איפה אני מתחילה ואיפה היא נגמרת. עד שהיא נגמרה לי. לאט־לאט פשוט אכלתי לה את הראש, עד שלא היה לה יותר ראש אליי. מרוב דיבורים על מה אני חולמת ואיך זה עדיין לא התגשם, הקשר שלנו נהיה סיוט. אני זוכרת את "השיחה". את הטון שבו הודיעה לי על ניתוק הקשר, ולא הבנתי. למה? מה כבר עשיתי? "לא עשית", היא ניסתה להסביר, "וזה כל העניין".
כעבור שנים התגייסתי לצבא. שם פגשתי מישהי עם שיער אדום והמון סבלנות להקשיב. באותו זמן הייתה נחוצה סבלנות כדי לסבול אותי. האדמונית הייתה זמרת, בדיוק כמו שחלמתי וכמו ההיא מהפורטרט. שירתנו יחד באותה להקה צבאית, רק בתפקידים שונים. היא שרה שירים ואני כיוונתי לעברה פנס. תאורנית, אבל עם אמביציה. אכלתי לכל מי שהקיף אותי את הראש, עד שהם קצת יצאו מדעתם והסכימו לתת לי קידום. ככה התגלגלתי לדרגת קול שני, שמלווה את האדמונית, ומשם לסולנית שעומדת לצידה. לפעמים, לרגע קל שבקלים, אפילו לפניה.
ישנתי אצלה. זה קרה הרבה, אבל רק פעם אחת קמתי לבוקר שחור. היא חיכתה לי על המיטה עם כוס שוקו. אחת. רק בשבילה. הגיעה "השיחה", ושוב זו לא אני, אלא היא. הקשר בינינו פשוט לא עושה לה טוב. כלומר, אני חברה רעה. ובשורה התחתונה החלטנו פה אחד, הפה שלה, שאנחנו חייבות להיפרד. שוב.
לא הבנתי. למה? מה כבר עשיתי? שוב היא ניסתה להסביר לי שזה לא מה שעשיתי, אלא מה שלא. "את, איך לומר זאת בלי לפגוע, מרוכזת בעצמך". לא הצליח לה. נפגעתי. הכתרתי אותה כלא מפרגנת והנרקיס שלי גדל. פיצוי על הביטחון העצמי שהצטמק.
הגברתי את הווליום בגזרת הדייטים. השלכתי את עצמי על כל מיני לא־אכפתניקים, שמוכנים לעשות הכל כדי לעלות אליי לדירה, אפילו לשמוע אותי מדברת. שוב, כמו בכיתה ט', הרגשתי שכל העולם נגדי. שבנות השכבה מתנכלות לי, סתם, כי יש לי מידת חזייה גדולה ואמביציה. המשכתי להתעלם מכל יתר הדברים שגדלים אצלי, אולי, כמו הצורך בתשומת לב. ועוד מקרה הצטרף לרצף הפרידות. חברות נוספות נטשו את ספינת השעשועים, בעוד אני ממשיכה לחתור במרץ. לדוג לי חלום. ורציתי כל כך להיות מישהי. משהו. להגשים הבטחה שנתתי לעצמי בימים ההם, ש"עוד תהיי..."
הנרקיס נשאר שם. קטן ולא מודע. מלך הביצה שבה התבוססתי ובה גם שקעו כבר כוכבים גדולים ממני. עם או בלי פורטרט בכניסה.
יום אחד לפתע זה קרה. בבת אחת. פתאום נהייתי. כשהאצבע שלי נגעה באור הגנוז ומישהי זימזמה שיר שכתבתי ברחוב, התחלתי להמריא. אי־אפשר היה להאשים ילדה שחיכתה כל חייה לטיסה, והנה נחתה בדיסנילנד. החיים שלי נהיו צבעוניים ומפחידים בו זמנית. ווליום גבוה, אתם יודעים, יכול לפוצץ קצת את הראש.
כמה חודשים מאוחר יותר חברה נוספת הושיבה אותי לשיחה. אותה שיחה, כבר הכרתי בעל פה, ולא הבנתי למה, אבל בעצם קצת הבנתי. ותהיתי מה כבר עשיתי, אבל ידעתי שזה בלוף. הכי קל לתרץ תירוצים. להאשים אחרים בחוסר סבלנות. באי־יכולת להכיל את אי־היכולת שלך להכיל.
אבל! יש גם חברה אחרת. מישהי שכמוני, תפסה בעיני אחרות מקום גדול מדי, ואולי גם קיבלה מהן את "השיחה". הנרקיסים שלנו מעולם לא הלכו מכות, למרות שהם חולקים ביצה, ולא הפרענו זו לזו להתרחב. או לפחות ניסינו לדבר על זה תמיד בגילוי לב.
אז אני לא באמת יודעת לתת תשובה מוחלטת לשאלה מי אשם. אולי זו אני שפרמה לעצמה את רוב קשרי הילדות. אולי זו פשוט התאמה לקויה מלכתחילה. אולי הן פשוט לא היו היא. מה שכן, כבר שנים יש לי חסינות, ומרגע שהבנות הפסיקו להיפרד ממני, התחילו הבנים, אבל את זה כבר נשאיר לשירים.
ויש גם את ערן. אתמול כשהוא טס בחזרה לאיטליה, ונתתי לו טרמפ לשדה, חלפו לנגד עיניי במהלך הנסיעה המון טעויות מטופשות שעשיתי בקשר שלנו. בחיי שהגיעה לי גם ממנו "שיחה". אבל הוא תמיד פשוט חיכה לי שאתבגר. בסבלנות.
שנים ביזבזתי על הסרט המשעמם שלי ופיספסתי. אחר כך הוא השמיע לנו שיר באיטלקית. משהו מדיסק שהיה לו בתיק. זמר עם קול של זמרת עלה גבוה, וירדו לי קצת דמעות, אבל ליד ערן תמיד אפשר לבכות. מה שלא יהיה הוא יבכה יותר.
השיחות החכמות באמת מכילות מוזיקה. ושקט. ואפס שיפוטיות. ככה חלפו שעתיים בלי שאומר פעם אחת "אני", וראיתי עליו שהוא רואה שהשתניתי. זה הספיק לי. ידעתי שהיה לו מעניין איתי, למרות, ואולי בגלל, שבפעם הראשונה לא התאמצתי כל כך לעניין. כמה משעמם זה להתאמץ לעניין. כמה יותר מעניין להקשיב. לשתוק ולהקשיב.
וכשנפרדנו היה לי עצוב, כי רק התחלנו להכיר. וזה היה היום המאושר בחיי. או לפחות יום ששווה לכתוב עליו בטור.
