רצח נשים בחברה הערבית - מצב חירום לאומי
הסטטיסטיקה המזעזעת של רצח נשים ערביות בשנה האחרונה מבהירה כי מדובר במצב חירום שיש לטפל בו מיידית. השינוי הדרמטי שנחוץ כאן יתרחש רק באמצעות פעולה מיידית של המדינה - כפי שמתחייב ממנה
לעתים נראה כי אלימות נגד נשים קיימת סביבנו מאז ומעולם ובחברה פטריארכלית ושמרנית כחברתנו, כבר לא מפתיעה אף אחד. לאחרונה צוין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים ובחברה הערבית ציינו באבל כבד את רציחתן של 10 נשים ערביות בשנה האחרונה מתוך 18 נשים שנרצחו בישראל בסך הכל, מספר מזעזע ובלתי נסבל לכל הדעות. ולמרות זאת, בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית בהתנגדות האמיצה לאלימות זו, בעיקר בתוך החברה הערבית בישראל. התנגדות אשר מעזה להתייצב מול התוקפנות ומי שעומד מאחוריה, ולהכריז ללא עוררין כי אין שמץ של כבוד בפשעים אותם מנסים להצדיק באמצעות "הגנה על כבוד המשפחה".
עוד בערוץ הדעות:
עלינו לשאוב עידוד מהאמיצות שניצבות בחזית המאבק הזה ולהצטרף אליהן בחזית רחבה שתפעל נגד הפשע המשתולל נגד נשים בישראל, ובעיקר בתוך החברה הערבית. כל הגורמים המשפיעים על השיח הציבורי צריכים למלא את תפקידם בגיוס הציבור לפעולה נגד תופעת אלימות זו ולדחוף אותם לצאת לרחובות ולהשמיע את קולם: החל מארגוני החברה האזרחית והמפלגות הפוליטיות, דרך אנשי הדת מכל העדות ועד לתקשורת ולמערכת החינוך - שללא ספק יכולה למלא תפקיד מיוחד.
המדינה טוענת שאין ביכולתה למגר את האלימות נגד האישה הערביה, בטענה שאלימות זו מושרשת עמוק ונובעת מהרגלים עתיקי ימים שאין מנוס מהם. זו אשליה שקרית. המדינה ומוסדותיה בהחלט יכולים לטפל בסוגיה זו דרך התמקדות בשלושה מישורים עיקריים:
במישור הראשון ראוי לבחון מי הם אותם רוצחי נשים ומנין באו. הרוצחים הם - ללא שום הסתייגות - פושעים שיש להטיל עליהם את העונשים הכבדים ביותר, לפי החוק, בכדי שיהוו נורת אזהרה לכל מי שמעיז ללכת בעקבותיהם. אך לא ניתן לעצור רק בשאלה האישית של רוצח ספציפי כזה או אחר ובטיפול הנקודתי בו. על המדינה לשאת את האחריות על כך שבדרך כלל, רוב הרוצחים הם בעצמם קורבן לדיכוי ממסדי מתמשך, וחיים בתנאים כלכליים וחברתיים קשים. על כך, שהכיבוש המיותר הפך את שפיכות הדמים לחלק מהמחזה היומי והטבעי של הציבור הערבי בישראל. על המדינה לשאת באחריותה ולהבין שכבר בשלב המוקדם ביותר יש לה את התפקיד למנוע את הידרדרות הצעירים הערבים ממסלול החיים הנורמטיבי לפשיעה פוטנציאלית ולהקטין את רמות האלימות והפשע בחברה הערבית בכלל.
במישור השני, ראוי לבחון מי הן הקורבנות לפשיעה מתועבת זו ומנין הן באו. האישה הערבייה שחווה אלימות נגדה נופלת כקורבן פעמיים, תחילה כמי שנופלת תחת אלימות ישירה מסביבתה הקרובה, ואחר כך, כמי שנאלצת, במקרים רבים, להתמודד עם גורלה לבד. כך למשל, יש בכל הארץ רק שני מקלטים לנשות מוכות ערביות, מתוך 14 המקלטים הקיימים. האפליה בתקציבים למניעה וטיפול באלימות כלפי נשים זועקת לשמיים. למרות שבממוצע מחצית מהנשים שנרצחות בכל שנה הן ערביות, רק 14% מהמטופלים במרכזים למניעת אלימות הם ערבים. אך חשוב גם להבין שהמצב עוד יותר מורכב מכך, משום שהקצאת כל התקציבים המתבקשים לא תספיק, כל עוד השירותים המוצעים לא יותאמו לצרכי האישה הערבייה המאוימת ברצח בחברה שמרנית.
גם כאן המדינה מתבקשת להתערב בשלבים מוקדמים, לפני נפילת האישה כקורבן. המדינה יכולה לתרום במניעת נפילת האישה כבת ערובה חסרת אונים, וזאת דרך העצמתה הכלכלית. הרי אישה עובדת ומייצרת היא אישה עצמאית יותר, שביכולתה לטפל בבעיותיה היא גדולה יותר. מכאן אנו רואים את הקשר הישיר בין ביצוע הפשעים לבין המצב הכלכלי, והמחסור במקומות עבודה, בתחבורה ציבורית, ובמעונות היום.
במישור השלישי והאחרון, על מוסדות המדינה לדאוג שהחברה תיקח אחריות על הוקעת הרוצח וחיבוק הקורבן, וזה מחייב קמפיינים
רחבים ותוכניות חינוכיות מתמשכות וארוכות טווח שאנו כלל לא רואים כיום. במובן הזה אין אף גוף ציבורי שיש לו את המשאבים, התשתיות והיכולות שיש למדינה ורק הירתמות משמעותית שלה להסברה והעלאת מודעות בקרב הציבור הערבי תוכל להביא לתוצאות משמעותיות תוך זמן קצר.
הסטטיסטיקה המזעזעת של רצח נשים ערביות בשנה האחרונה מבהירה כי מדובר במצב חירום שיש לטפל בו מיידית. לצד הפעולה של מובילי הדעה ואישי הציבור בתוך החברה הערבית, השינוי הדרמטי שנחוץ כאן יתרחש רק באמצעות פעולה מיידית של המדינה - כפי שמתחייב ממנה. המשך הזנחת הנשים הערביות הוא ביזיון שלא יכול להימשך.
ראונק נאטור היא מנכ"לית שותפה של עמותת סיכוי - לקידום שוויון אזרחי
לפנייה לכתב/ת 
