שלושה חודשי אינתיפאדה: הפצוע לא מוותר על שכפ"צ
משה מקבל טיפול פסיכולוגי ובוכה כשהוא נזכר במכונית שהתפוצצה לידו. דניאל רואה את התמונות, זוכר את הריחות ומפחד להישאר לבד. מאיר חושש מהסביבה ויוצא מביתו עם שכפ"צ. 274 ישראלים נפצעו בגל הטרור, בהם 11 בפיגוע הדריסה אתמול. "יש פחד לשמוע על פיגוע ושהכול יצוף"
לפי הנתונים, מאז פיגוע האבנים שבו נהרג אלכסנדר לבלוביץ' וסימל את תחילת האינתיפאדה נרצחו 22 ישראלים ונפצעו 274 ב-169 אירועי טרור. אתמול (יום ב') הצטרפו לרשימה 11 פצועים נוספים, בעקבות פיגוע הדריסה בירושלים שבו נפצע תינוק באורח בינוני עד קשה. "הוא דקר אותי שש פעמים בבטן ובגב", שחזר פבלובסקי את הפיגוע ששינה את חייו. "נזקקתי לטיפולים מסובכים בכבד, בריאות ובמעיים. בדרך לבית החולים איבדתי שלושה ליטרים דם. קראתי 'שמע ישראל' וחששתי למות".
עם הגעתו לבית החולים הורדם פבלובסקי ונכנס לחדר ניתוח. רק למחרת הפציעה האנושה הוא התעורר ולאחר אשפוז שארך 12 ימים הוא שב לביתו. "תקופת השיקום קשה, בגלל התרופות איבדתי את התיאבון, לא אכלתי כלום והייתי עייף כמעט כל שעתיים. עד היום אני חיוור ומנסה לחזור לחיים נורמליים לאט לאט, אבל זה קשה מאוד".
מעבר לשיקום הרפואי נחשף פבלובסקי לתהליך מיוחד עם עצמו. לפני הפיגוע הוא וחברתו קטיה חשבו להתחתן, ובעקבות הדקירות הקטלניות של המחבל הפלסטיני שנמלט מהזירה התוכניות קיבלו תאוצה. "מיד אחרי הפציעה הבנתי שאין זמן לאבד, ואני רוצה לקדם את עניין החתונה. יחד עם השיקום הצעתי לה נישואין בחברון קילומטרים בודדים ממקום הפיגוע". ביום חמישי שעבר בני הזוג התארסו והם מתכננים להתחתן בקיץ.
פבלובסקי אמר עוד: "אני עובר עכשיו תהליך, החלטתי שאני שומר על עצמי ובגלל זה החלטתי ללכת עם השכפ"צ. אנשים צריכים להבין שהמצב לא פשוט, זה לא אומר שאפסיק להגיע למקומות הבעייתיים אבל צריך להיזהר. אצל כולם שומעים את הפיגוע וממשיכים הלאה אלא אם כן זה אתה או מישהו מקרוביך. אנשים לא מבינים את המשמעות של פציעה בפיגוע. כשרואים אותי עם השכפ"צ חושבים שאני מגזים, אבל זה השפיע על כל מהלך החיים שלי".
"לילות בלי שינה"
רס"ב משה חן מקבל עד היום טיפול פסיכולוגי. הוא מתקשה להירדם בלילות וכשהוא נזכר ביום הפיגוע שבו נפצע, הוא אף בוכה. חן, שוטר תנועה במחוז ש"י, סיכל ב-11 באוקטובר פיגוע תופת גדול כשמכונית נהוגה על ידי פלסטינית התפוצצה מטרים בודדים ממנו במחסום א-זעים.
"בהתחלה לא הרגשתי כלום", סיפר חן. "כולם הגיעו לבית החולים לראיין אותי, קיבלתי טיפול רפואי לכוויות שהיו בכל גופי, והייתי בעולם אחר. אחרי כמה ימים עברתי למצב של נחיתה, ואז הבנתי מה עברתי. ההתמודדות הפכה להיות קשה מאוד. זה מתחיל בלילות בלי שינה וברגעים קשים שבהם נזכרתי בפיגוע ואיך ניצלתי בנס. היום אני מנסה לחזור לשגרה מלאה".
לאחר אשפוז קצר של יומיים בבית החולים שוחרר חן לביתו וניסה להתחיל מחדש. לשירות במשטרה הוא חזר יחסית מהר, אך השטח יחכה בינתיים. "כרגע אני עושה עבודות מנהליות ולא נמצא בשטח. קשה לי מאוד לחזור לכבישים עם שכפ"צ ונשק, אני עוד לא שם. אני יודע שהצלתי המון אנשים ומנעתי פיגוע גדול יותר, ואולי זה מה שמחזק אותי ביום-יום, אבל המחיר כבד".
חן אמר עוד כי "יש תמונות שלא עוזבות אותי מאותו אירוע כמו האש הגדולה שיצאה מהרכב וגופה השרוף של המחבלת. אלו מראות קשים שאיתם צריך להתמודד". נכון לעכשיו חן שואב את כוחותיו מהסובבים אותו. לדבריו, "זה מחמם את הלב כשאנשים אומרים לי שמנעתי אסון כבד יותר. זה מה שמחזק אותי מדי יום, כי באותו פיגוע השתנו ברגע אחד חיי מקצה לקצה".
"נרדם ואז מתעורר מסיוט"
"אני כל הזמן רואה את התמונות ומריח את הריחות שהיו שם". רב-טוראי דניאל הרוש מאופקים, חייל בבסיס חצרים, נפצע אנושות בפיגוע הירי שאירע ב-18 באוקטובר בתחנה המרכזית בבאר שבע. בפיגוע נרצח לוחם גולני סמל עומרי לוי ובמקביל בוצע לינץ' בהפטום ברהום, מבקש מקלט מאריתריאה שנחשד כמחבל. לבו של הרוש נדם פעמיים, אך הרופאים בבית החולים סורוקה בבירת הנגב נלחמו על חייו והצילו אותו נגד כל הסיכויים.
כיום נמצא הרוש בתחילת שיקום ארוך שבסופו הוא מעוניין לשוב לשירות הצבאי. אולם בינתיים, כך הוא מספר, חייו הפכו לסיוט אחד מתמשך. "אני בקושי ישן, עד שאני נרדם בלילה אני מתעורר מסיוט ולוקח לי זמן לחזור לישון. הלילות משפיעים על הבקרים, והבקרים משפיעים על הימים".
המראות של החייל שנרצח לא עוזבים את הרוש. הוא זוכר לפרטי פרטים כיצד המחבל שביצע את הפיגוע, מוהנד אל-עוקבי, חטף את נשקו של סמל לוי וירה בו למוות בתא השירותים. "אני הראשון שראה אותו", סיפר הרוש. "אני נזכר גם בעצמי. אני חטפתי הרבה, ראיתי את עצמי עם מלא דם, וראיתי את המוות מקרוב. אני זוכר את כל האירוע, הלוואי ולא הייתי זוכר. זה משהו שעד שאתה לא עובר אותו אתה לא יכול לדעת כמה הוא קשה ומפריע לחיים".
מאז שהתעורר לאחר חודש שבו היה מורדם ומונשם במחלקה לטיפול נמרץ הוא מפחד להישאר לבד אפילו לרגע אחד. "כשאני ער אני תמיד מתוח ודרוך, ותמיד צריך אנשים לידי. אני נמנע מלראות חדשות או סרטים, אני בקושי רואה טלוויזיה, מהפחד לראות משהו שיזכיר לי. אני מפחד לראות משהו שיזכיר לי. אני מפחד לשמוע על פיגוע ושהכול יצוף, אז אני פשוט לא שומע, לא רואה ולא מתעניין".
על תהליך השיקום סיפר הרוש כי "אני עובר המון טיפולים. כל היום אני רץ לבתי חולים, גם לבית מגיעים רופאים. אני לא מתפקד כפי שהייתי. היד עוד לא השתקמה, הכבד נפגע והתפקודים שלו עדיין לא טובים. עדיין
לא מצליח להתקלח לבד, לא מצליח להתלבש לבד, אני צריך עזרה כשאני אוכל. אין שגרה, אין חיים, אתה חי בשביל להשתקם".
הפצוע ביקש להודות לגורמים שלדבריו בלעדיהם לא היה מסוגל לעבור את התהליך הקשה: "בראש ובראשונה אני רוצה להגיד תודה למשפחתי ובמיוחד לאבא שלי, שלא עוזב אותי לשנייה. הוא מפקד תחנת כיבוי האש באופקים והרשות לכבאות והצלה שחררה אותו מכל מחויבות בחודשיים האחרונים, על מנת שיוכל להיות איתי. וכמובן, איך לא, לבית החולים סורוקה, שבזכות רופאיו אנחנו מדברים כאן היום".
בתוך כך, הרופאים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ממשיכים להיאבק על הצלת כף רגלו של התינוק בן השנה ושלושה חודשים, שנפצע אתמול באורח בינוני עד קשה בפיגוע דריסה בעיר. בפיגוע, שאירע בכניסה לבירה, דרס מחבל מבית חנינא אזרחים שהמתינו בתחנת אוטובוס. מלבד התינוק נפצעו עוד עשרה בני אדם, שניים מהם באורח בינוני והשאר באורח קל. המחבל נורה ונהרג.
לפנייה לכתב/ת 
