אפשר לנצח את העוני

נדמה שנאמר כבר הכול. על זה שעוני הוא תוצאה של מדיניות, ועל כך שהמדינה מסירה אחריות ולא מציבה את הפערים החברתיים בסדר העדיפויות הלאומי, ושמפקירים את השכבות המוחלשות, ופוגעים בשליש מילדי ישראל ומייצרים דורות נוספים של עוני ושצריך תכנית לאומית ותקציב ושזה לא צודק ולא ראוי. אבל גם אם נאמר כבר הכול, אנחנו בכל זאת נמשיך להגיד את זה, שוב ושוב, עד שנצליח לשנות. למען האמת, יש לנו מה להוסיף לזה.

עוד בערוץ הדעות:

נתניהו א' ונתניהו ב'

אם העוני היה חשוב כמו הביטחון

מה שטוב לניו יורק טוב גם לתל אביב

השמש בחנוכיית המדינה

529 הנעדרים בישראל - בעיה לאומית ולא פרטית

יש הרבה סעיפים בתקציב המדינה, אבל בולטים אלה שאינם: אין יישום מלא של מסקנות הוועדה למלחמה בעוני, אין מימון לאי ביטחון תזונתי, אין תוכנית רב שנתית, אין יעדים ארוכי טווח, אין חזון. במקרה הטוב, מדובר על סדרי עדיפויות לקויים.

 במקרה הרע, סדרי העדיפויות נוצרו באופן אקלקטי כתוצאה מהסכמים קואליציוניים וכספים סקטוריאליים. העניין הוא, שגם אם שמים בצד אידיאולוגיות, אג'נדות וערכים, בשורה התחתונה, כך מסתבר - משתלם כלכלית לטפל בעוני.

עלות הטיפול הישירה והעקיפה בסימפטומים של העוני וההפסד השנתי העצום לתל"ג (עקב אי השתתפות בשוק התעסוקה וכושר השתכרות נמוך), גבוהים בסדרי גודל מההשקעה התקציבית הדרושה לטיפול בבעיה. במילים אחרות, זו עסקה טובה במיוחד לטפל בעוני, ובפרספקטיבה הזו, העלות של יישום מסקנות הוועדה למלחמה בעוני נראית כמו מציאה של ממש למשק ולחברה הישראלית.

בתחום הבריאות, למשל, בשעה ששיעור גבוה הרבה יותר של עניים, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, חולה ב"מחלות עוני" ואי ביטחון תזונתי (סוכרת, לחץ דם גבוה, כולסטרול ועודף משקל) - המדינה מפסידה מיליארדים.

אז שיפסיקו להגיד לנו שאין מספיק תקציב, שהעוגה קטנה או שהשמיכה קצרה. אנחנו לא מדברים על צדק או על צדקה, על מה שראוי, על תפיסות עולם, אחריות חברתית, ערבות הדדית, שוויון או דאגה לחלשים. יש לנו הוכחה חותכת שהטיפול בעוני עולה פחות מאי הטיפול בו.

יש מישהו אמיץ וחזק?

אז את הסיפור האידיאולוגי והכלכלי פתרנו. עכשיו נותר העניין הפוליטי. האם יש בקרבנו מישהו עם מספיק חזון ואומץ לעשות את הדבר הנכון עבור החברה והמדינה מבלי שיוכל ליהנות מפירות ההשקעה, אשר עשויה להתממש רק בתוך שני עשורים? אם אין מישהו כזה עכשיו, אנחנו צריכים לדאוג שיהיה כזה בקרוב, מכיוון שככה - אי אפשר להמשיך.

אי אפשר להשלים עם מציאות שבה 2,624,000 נפשות (31.9%), מתוכם 1,626,000 בגירים (30.2%) ו-998,000 ילדים (35.2%) חיים בעוני, במצוקה ובמחסור (מדד העוני האלטרנטיבי הרב ממדי 2015) ועדיין אין תוכנית רב שנתית לטיפול בנושא. אז צריך לבחור - להשלים עם המצב או לפעול על מנת לשנות אותו.

האפשרות הראשונה, היא לוותר למעשה על העתיד של הילדים שלנו ועל התקווה שיהיה פה משהו טוב יותר. בתרחיש הרע הזה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חיים בחברה משוסעת, אלימה, עם מציאות של מהומות ברחובות וכאוס חברתי. המשך המדיניות הנוכחית כמוה כהחלטה על "תכנית ההיפרדות". מהעניים. מעצמנו.

אבל יש גם תרחיש אחר, אופטימי. עם יותר שוויון ומכנה משותף רחב של ערבות הדדית, שלום פנימי בינינו, מציאות נורמלית ואטמוספרה של תלכיד חברתי, שיסייעו לנו גם להתמודד עם הטירוף והקיצוניות שמאיימים עלינו מבחוץ. אסור לנו להסתפק בהתרפקות על מה שהיה ובצער על איך שזה חמק לנו מהידיים, מכיוון שהמפתחות בידיים שלנו. הפתרונות ידועים, המסקנות וההמלצות קיימות, כל הטיעונים נשמעו. עכשיו צריך רק לעשות, לקחת אחריות, לשנות. יחד לנצח את העוני.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת, שמפרסם את דו"ח העוני האלטרנטיבי לשנת 2015