לאן ממשיכים כשאין תקווה לאהבה?
לא ברור לי היכן משיגים את המשאבים לחוש נאהבים גם כשאין חיזוקים חיצוניים, כשאין יד שמלטפת ומאשרת את הפחד הכי גדול שלנו בחיים
עוד בנושא:
הדייט הלך מעולה אבל משהו היה חייב להידפק
היום כבר אין נסיכים על סוסים. יש רק חמורים
הבוקר מגיע וצריך לחשב מסלול מחדש. לא ברור לי מאיפה משיגים את המשאבים לחוש נאהבים גם כשאין חיזוקים חיצוניים, כשאין יד שמלטפת ומאשרת את הפחד הכי גדול שלנו בחיים - הפחד מלהיות לבד, מלהביט במראה ולראות שם את הצל של עצמנו בסולו.
ידיד טוב שלי שחווה אהבה נכזבת ולא הצליח להתגבר עליה מזה שנים, הציע להרים עוגן ולנסוע לחוץ לארץ, להתחיל שם מחדש. "זה לא משנה לאיזה יעד תבחר לנסוע, בסופו של יום תפגוש שם את עצמך" אמרתי לו. ובאמת, אט-אט מתגבשת אצלי ההבנה שאי אפשר לברוח מזה. שלכל מקום שאליו אלך אפגוש שם את עצמי. אז איך ממשיכים כשאין תקווה לאהבה?
המאהב האחרון שלי, זה שהיה יכול להצטרף כחוקר מן המניין למרתפי העינויים של השב"כ בתור מתעלל סדרתי בלבבות כואבים, הביט בי במפגש האחרון שלנו לפני שלושה חודשים, ואמר: "מה אני יכול לעשות? אני פשוט אוהב נשים". אולי הוא ניסה להסביר לי את סדרת היעלמויותיו אחרי כל מפגש אהבים מתקתק. רוצה לומר: "בייבי, אני לא רק שלך לזמן קצר, אני פרפר".
הוא באמת פרפר. כזה שמתקרב בלוח השנה לשלושת הרגלים: את תאכלי ממני פסח, מצה ובעיקר מרור. כמו לאכול סופגנייה - רגע על השפתיים, שנתיים על הירכיים. אלא שבמקום לנוח על הירכיים, זה רגע מתוק שמחמיץ עם הזמן ולא מותיר דבר פרט לגעגוע.
ואז אני שוב תוהה האם בכל אי הוודאות והטירוף מסביב מוטל עליי לוותר? להרים ידיים? להמשיך במרוץ בגפי? מניסיון העבר אני יודעת שהאהבות הגדולות בחיי נזדמנו לפתחי דווקא ברגע שבו הפסקתי לעסוק בהן. רק כאשר שחררתי את המקום ההיסטרי של הדאגה והפחד, משהו נרגע ושיחר לפתחי הזדמנויות חדשות.
כנראה שאין מנוס אלא למחוק את חוקר השב"כ מאנשי הקשר שלי. סדרת ההיעלמויות שלו אינה מביישת סוכן שטח עסוק במיוחד. אמנם אשאר לבד, אך לא אהיה יותר פראיירית. ולפעמים טובה יונה וודאית אחת משתיים על העץ. אני מניחה שזהו זמן טוב לקנות פיג'מה חדשה, להתחדש בפריט אהוב ולהמשיך. כל השאר כבר יגיע מעצמו.
לפנייה לכתב/ת 
