המופע של סיינפלד: ידה ידה ידה, האיש גאון

לא מעט דובר טרם הגעתו לישראל, על הרלוונטיות של ג'רי סיינפלד בן ה-61 באמצע העשור השני לשנות האלפיים. עם כל הכבוד לציטוטים, לרפרנסים, לאובססיה הישראלית לסדרה ששינתה את כל החוקים ולשידורים החוזרים, עברו כמעט 18 שנים מאז ירדה "סיינפלד" מהאוויר וכל דבר שהאיש עשה מאז – בין אם דיבב דבורים בסרטים מצוירים ובין אם אירוח קומיקאים אחרים לנסיעה מצולמת במכונית – לא עמד בסטנדרטים של הסדרה ההיא, שהגדירה דור חדש של סדרות טלוויזיה.

למשמע ידיעת בואו (והעובדה כי מכר ארבע הופעות בזו אחר זו), לא מעט קולות טענו כי לקהל הישראלי נכונה באופק אכזבה. שכן עם כל הכבוד לידה ידה, סופ נאצי, הבאבל בוי וחברים, גבולות ההומור שלנו נמתחו בשנים האחרונות על ידי מי שרק תרצו - ממצחיקני רשת וממיסטים ועד ממשיכי דרך כמו לואי סי קיי.

"הוא לא רלוונטי!" אמרו אלו הרואים עצמם מעודכנים. "החומרים שלו חלשים!". כל אלה ריחפו הערב (שבת) בעננת סקפטיות מעל היכל מנורה מבטחים, בראשונה מבין ארבע הופעות. ריחפו והתאדו בשניות, כשהאיש עצמו עלה על הבמה ומייד סיפק את האבחנה המדויקת הראשונה לערב: היכל מנורה מבטחים זה חתיכת חרא שם להיכל.

לא שההתחלה היתה מבטיחה ממש. את מופע החימום סיפק מארק שיף, קומיקאי מבוגר ואולד סקול בגישתו, שראינו לא מעט פעמים בווריאציות שונות. "אני לא מפחד להגיע לישראל, אני נשוי כבר 25 שנה", היא אחת השורות שנאמרו שם, בסט שכלל גם בדיחות תחתוני סבתא, הומור ביקור אצל רופאים וכאבי ראש של אמהות. ב-99 אחוז מהזמן זה עבד, גם אם הרגיש ארכאי משהו - לרגעים היה נדמה שגם פרצי הצחוק הגדולים של הקהל, לא ישנו את העובדה שמדובר בסגנון קומדיה הולך ונכחד. כשהמופע המרכזי החל, לעומת זאת, היה ברור שגיל ההומור הוא לא העניין כאן, כמו האופן בו הוא השתמר.

ג'רי סיינפלד על הבמה. תמיד רלוונטי(צילום: ירון ברנר)

ג'רי סיינפלד הוא לא לואי סי קיי. למען האמת, הוא גם לא צריך להיות. את תהילתו לא קנתה לו חיבה לוולגריות. הומור קקי-פיפי-זיונים היא מנת חלקו של הג'ינג'י ההוא עם הכרס, לא של סיינפלד – שגם אם העריץ את הגסות של ריצ'ארד פריור בצעירותו, ההומור שלו תמיד גדל על ברכיו של ביל קוסבי (אלוהים, זה נשמע נורא היום). זה אומר שהוא מעולם לא היה צריך ללכת למקומות קיצוניים כדי להצחיק. כוחו הוא ביכולת לגרום גם לאבחנות השחוקות ביותר להרגיש רלוונטיות, ונראה שסוד הקסם של סיינפלד הוא בפשטות ובחוסר הצורך לצאת מהמגרש הביתי.

אז כמו היום, ההומור הסיינפלדי מבוסס על יחסי נשים-גברים, אדם מול טכנולוגיה, רווקות מול נישואים, דילמות חדר שירותים ועוד קצת נישואים. וזה עובד, שכן גם אם ההתנהלות האנושית מתורגמת היום דרך פילטרים של מסכי מגע, סטטוסים וציוצים (פייסבוק כתופעת תרבות נעדר כמעט לחלוטין מהמופע כאן), אנשים בבסיסם נותרים אנשים. יחסי הכוחות בין גברים ונשים לא ממש משתנים.

הפרעות אכילה, אובססיה לקפה, אלכוהול , שירותי דואר כושלים או התנהלות בבופה - כולם די נותרו במקומם בעשורים האחרונים, זו רק התפאורה שהשתנתה. וזה בדיוק מה שמאפשר לסיינפלד להישאר נכון ועדכני. כי כמו שירים מלפני כמה שנים, גם אנקדוטות מהחיים לא תמיד אכפת לשמוע שוב, בהנחה שהן מוגשות לך במספיק חן ותבונה. ו

בגלל זה כותב שורות אלו מצא עצמו – שלא כמנהגו, צוחק בקול רם למשמע תיאור חוויית קרקס מעיניו של ילד, מסגנון "אף אחד לא נהנה לצפות בחבורה של מהגרים גמישים, נאחזים במוט כדי לא להתרסק לקרקע", או "אף אחד לא נהנה מליצנים. כולנו יודעים שמאחורי האיפור הלבן מסתתר אדם שהוא לא לגמרי בסדר".

הרבה סטנדאפיסטים יכולים לדבר על יחסים בין גברים ונשים במסגרת נישואים אל מול חיים בזוגיות, אבל לא הרבה מסוגלים לזקק אותם למשפט כמו "זוגיות זה משחק פיינטבול, נישואים זה יותר כמו מלחמה באפגניסטן". לא בטוח מה תהיה התגובה כשכל אחד אחר יסכם את המין הגברי במשפט כמו "גבר הוא לא יותר מכלב מתקדם במיוחד", אבל כשנאמר מפיו של קומיקאי זה, נגררים פרצי צחוק אדירים.

בסוף המופע הוא מאפשר לקהל לשאול שאלות, וזה – כמיטב המסורת המקומית, מתעקש להביך. אחד רוצה תמונה, אחר מזכיר את ניומן. יש מי שאפילו ביקש כמה משפטים בעברית. אבל גם אם הקהל מספק עבורו חומרים מצוינים למופעים עתידיים, סיינפלד לא מראה שום סימני התנשאות על הבמה. רק הכרת תודה.

"אבות תמיד נתקעים על האופנה מהשנה הטובה האחרונה בחייהם", הוא אומר, ובלי לשים לב מגדיר גם את ההומור האסוציאטיבי של לא מעט ממי שבא לראות אותו הערב. בישראל כמו בישראל, תמיד שנות ה-90, ובשנה שראתה כאן את מריה קארי, בון ג'ובי והבקסטריט בויז, ג'רי סיינפלד מצליח להישאר חד ומצחיק - גם בשידורים החוזרים.