צבא שיש לו מדינה

השירות הצבאי הוא התחנה הכי חשובה בחיי ישראלי. בגיל צעיר, במדינה צעירה, מתנקזות השאיפות, האידיאות והמציאות הבעייתית לתוך מבחן הכניסה המשמעותי ביותר לחברה.

ב-11 באוגוסט 1993 התגייסתי לצבא. ההורים לא בכו כמו בתמונות הגיוס שמרוחות בעיתונים מאז שנות החמישים. הם ליוו אותי בשקט לאוטובוס בתל השומר, הצטלמו על רקע הבטון החשוף של לשכת הגיוס ונסעו בחזרה הביתה. צה"ל שהה אז בדרום לבנון ואף אחד לא חשב שהוא יצא משם אי פעם. מדי כמה שבועות נהרגו חיילים בהיתקלות עם חיזבאללה או במתקפת פצמ"רים. מציאות בלתי נתפסת, אבל חלק מהחיים בישראל של שנות התשעים. השירות הצבאי עבור ישראלים בני 18 היה עובדה מוגמרת, ואני לא חשבתי שאפשר בכלל לדאוג.

זה היה יום גיוס מיוחד לצעירים כמוני, שעברו את המיונים לקומנדו הימי. בגיל 18 היה מספיק לגלגל את שם היחידה על הלשון כדי להעביר בי צמרמורת. לא התעניינתי בפוליטיקה, במריבות בין שמאל לימין. לא שאלתי שאלות על מדיניות ועל כלכלה. לא על היישוב שבו התגוררתי. רציתי להיות לוחם קומנדו. אין סיבה טובה לצעיר להתגייס לצבא ולסכן את חייו מלבד ההרגשה שהוא חלק ממשהו. אין סיבה טובה לקום ולהסתער מול אויב מלבד החברים שנמצאים לידך, החברים שחייהם תלויים בך וחייך תלויים בהם.

בשבועות הראשונים לטירונות אתה לומד להיות ישראלי. מקצוע הלחימה הוא פשוט. לוקחים נער, מחדירים בו מוטיבציה, מלמדים אותו לרוץ, לזחול, לסחוב אלונקה. מכשירים אותו בירי ובתרגילי צוות עד שהוא הופך להיות חייל. איך הופכים להיות ישראלי? לזה אין תורה סדורה. בן גוריון חלם על ישראל ככור היתוך ועל צבא שהוא צבא העם. בפועל נוצרה מדינה שבטית עם צבא אחד שבו התרחש מעין קסם חברתי. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, עשירים ועניים, מצאו שפה משותפת. זר לא יבין זאת, לפעמים גם ישראלים מתקשים להבין.

השעות הטובות ביותר היו שעות השמירה. חיילים צעירים שומרים כל הזמן. הם עומדים במחסומים, הם שומרים על המאהל ועל בונקר התחמושת, הם מפטרלים ומשגיחים על כל מה שאפשר שעות על גבי שעות. זמן אבוד שאין מה לעשות בו חוץ מאשר לדבר. בשעות האלה מתעוררים דיונים על הבית ועל פוליטיקה, על קווים גיאוגרפיים ועל ישראל שכל אחד מביא מהבית. בשעות האלה נוצר ישראלי חדש.

מתוך שבעים מתגייסים לשייטת במחזור אוגוסט 1993, עשרה היו דתיים או שומרי מסורת. שלושה למדו במכינות קדם-צבאיות, אחד מהם בבני דוד, מכינת הדגל של הציונות הדתית שנמצאת בעלי, יישוב מבודד על פסגת הר קירח בלב חבל בנימין, ארבעים דקות נסיעה מבית הורי באלקנה. המכינה הוקמה חמש שנים לפני שהתגייסתי לצה"ל על ידי שני רבנים אלמונים וכריזמטיים: אלי סדן ויגאל לוינשטיין. צעירים הלכו אחריהם בעיניים עצומות, שתו בצמא את דבריהם, האמינו בהבטחות שיצאו מראשי ההרים על עתיד עם ישראל. המטרה המוצהרת של סדן ולוינשטיין היתה להכין את הנערים לצבא מבחינה דתית, להתמודד עם מציאות שבה חלק ניכר מהצעירים הדתיים הגיעו לצבא והורידו את הכיפה. צעירים אלה פגשו לראשונה בחייהם חיילים חילונים ונשים ללא חוקי הצניעות הקפדניים של מערכת החינוך הדתית.

רבני המכינה ביקשו לבנות תהליך הכנה שבסופו מתגייסים הצעירים כשהם דתיים יותר, בעלי תחושת שליחות וחסונים יותר מבחינה פיזית. אבל היתה גם מטרת על שאיש לא דיבר עליה: מהפכה. הציונות הדתית, שנשארה במשך שנים בשולי החברה הישראלית, שנגררה תמיד מאחור, רצתה להתקדם, להוביל, ובעלי הבינו שאפשר לעשות זאת רק דרך הצבא. בתוך שנים ספורות התבלטו הצעירים שלמדו בבני דוד. הם התנדבו ליחידות מיוחדות, יצאו לקצונה והפכו את המכינה למודל לחיקוי. 24 מבוגריה נפלו במערכות ישראל, מלבנון ועד עזה, ובהם סגן הדר גולדין, רס"ן רועי קליין וקצין סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו. ארבעים אחוז מבוגריה סיימו בהצלחה את קורס הקצינים.

מפקדים חילונים הבינו את הפוטנציאל. מחנכים חילונים הביטו בסיפור המכינות בקנאה. מכינות קדם-צבאיות נוספות הוקמו בשטחי יהודה ושומרון ובגוש קטיף. אחריהן קמו מכינות חילוניות עבור בני ההתיישבות העובדת ומכינות שבהן למדו דתיים וחילונים יחד. צעירים ביקשו להגיע מוכנים לצבא. הם רצו עוד מאותה רוח של עלי.

אותי, לעומת זאת, אף אחד לא הרים על הכתפיים. למרות החיבור לציונות הדתית, אני נטשתי. התגלגלתי בין בתי ספר דתיים עד שהגעתי לתיכון כללי. בשכבה שלי כולם התגייסו בקיץ. לא הייתה סיבה מיוחדת למסיבה, מקסימום טלפון בערב שלפני הגיוס. חודש אחרי סיום התיכון ובחינות הבגרות התייצבנו בלשכת הגיוס עם כמה עשרות משפחות אחרות, לכולן מצלמות עם פילם, סלי אוכל ובגדים להחלפה. גיוס שהוא הכרח ותחושת אחריות. בלי שירים ובלי רבנים. כשהתגייסתי ב-1993 אף אחד לא חשש מכיפות סרוגות. חוגי השמאל השמרני היו רגועים, ולמפקדים היה מותר לצטט מהתנ"ך בלי שיחשדו בהם ברוח משיחית. באתי מבית דתי, אבל נותרתי עם ראש גלוי. פה ושם היו סביבי מפקדים חובשי כיפה, פה ושם התקיימו ויכוחים בריאים בענייני דת, מוסר ופוליטיקה. הכיפות של הדתיים היו חלק מהנוף הכללי, לא יותר, בוודאי לא עניין מהותי לכותבי טורים בישראל, כפי שקרה מאז ההתנתקות מעזה. הדתיים סחבו במסעות באותו קצב שאחרים סחבו. הם ירו באותן מטרות כמו חילונים, וכשהיה קשה - קיללו באותה מיומנות כמו כולם.

מתוך עשרה דתיים נותרנו שלושה. אחרים הודחו במהלך מסלול ההכשרה. אף אחד מאיתנו לא ייצג את היהדות ההלכתית שמקפידה על קלה כבחמורה. כל אחד, בדרכו, נמלט מבית אבא. אחד מאיתנו היה יוחנן הילברג מהיישוב נצר חזני שבגוש קטיף. ראיתי אותו לראשונה באותו יום בלשכת הגיוס, בתוך ההמולה. אחרי הפרידה מהמשפחות העמידו אותנו בשלשות, אזרחים שבעוד כמה שניות יהיו שייכים לצבא, עם מספר אישי וזהות קולקטיבית. חלק מהפרצופים של המתגייסים היו מוכרים לי מימי המבדקים והגיבושים לקומנדו הימי בשנת הלימודים האחרונה, שהפכה אצלי לשנת ההכנה לגיוס. מעט הזיעה המשותפת שהגרנו בימי המבדקים הספיקה כדי ליצור שיחה ערנית, אבל דווקא יוחנן, שעמד בשקט בצד, כמו בבועה משלו, מביט בשמים, בשמש הקיצית, בחופש הנעורים שהתפוגג באחת, משך את תשומת לבי. הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשו והסנדלים שידעו ימים טובים יותר היו הבבואה שלי, או לפחות אותה בבואה שרציתי לראות בעצמי מול אותם בני ההתיישבות העובדת וקומץ העירונים שאז עוד היו זרים לי.

ביחידה הכי חילונית בצה"ל (לפחות כך סיפרו האגדות שהכרתי עד הגיוס), דתיים היו מצרך נדיר והסיכוי שמתנחלים כמו יוחנן, שגדל בגוש קטיף, יסיימו את מסלול ההכשרה היו קלושים. בעיני הטירון המטושטשות שלי חלקנו את אותה גזירת גורל, את אותם חששות ופחדים, את אותם כאבי בטן – שגרמו לי אי שקט בזמן שיוחנן חייך. התמונות של יוחנן מתערבבות לי בראש. תמונות מאז, תמונתו האחרונה.

אנחנו רצים על חוף הים עם נשקים - ויוחנן מחייך. רצועות המשקל שעל הגב חותכות את הכתפיים לאחר יממה של מסע - ויוחנן מחייך. אמצע פברואר, המים קפואים, הרוח מכה בנו ללא רחם, אנחנו פושטים את הבגדים ועומדים בבגד ים קטן, רצים למים בפקודה - ויוחנן מחייך. אימון קרב מגע, הגוף כואב מרוב מכות, הרגליים רועדות - ויוחנן מחייך. ואז התמונה האחרונה. "מי יכול לזהות אותו?" שואל איש הרבנות הצבאית. אני יורד מהרכב כמי שכפאו שד וניגש לארון שעליו הדגל המתוח. הוא מסיט את המכסה. יוחנן שקט ומחייך בפעם האחרונה.

שבעה חודשים לאחר שהתגייסנו לצבא נקראו ההורים לטקס סיום שלב החי"ר - טירונות ואימון מתקדם. יוחנן נקרא לקדמת הבמה. "חניך מצטיין!" הכריז הרס"ר המשופם. אומרים שכדי להיות לוחם טוב אתה צריך ללמוד לנבוח קצת – לשמור שעות ארוכות, קשור ברצועה בלתי נראית למתקן מבודד בלב המדבר, לנקות סירים בתורנות מטבח, להתאמן מעט בלהיות חייל ושוב לשמור. התווכחנו בלהט, רבנו וכעסנו בכל פעם מחדש על שעות השמירה האלה. בדמיוננו היינו לוחמים אמיצים, שועלי קרבות שלא ראוי שילכלכו את ידיהם במשימות של שמירה וניקיון. יעברו עוד חודשים ארוכים עד שנבין את מה שיוחנן ידע מהרגע הראשון.

בקולו השקט היה יוחנן מפסיק את הוויכוחים ואומר: אני אלך לשמור, אני אהיה תורן, אני אשאר לשמירות בשבת הקרובה. היה בו משהו בוגר שלא נרתע מאותן מטלות אפורות שיש בצבא. מדי פעם היה מוחה אגל זיעה, מלקק את השפתיים היבשות ומחייך.

כשהחלו הצלילות במסלול ההכשרה הוא זכה לכינוי "עשיו", קריאת התפעלות מפלומת השיער הדקה שכיסתה את פלג גופו העליון. יוחנן הסביר שזה בסך הכול מגן טבעי מפני הקור, ובינתיים נהנה מהוויכוחים בלילה מה הבנות אוהבות יותר - שעירים או חלקים.

הימים הקשים הסתיימו. שליש נותרו מכל מי שהתגייסו. יוחנן ואני נותרנו בבואה - ללא הכיפה אבל עם אותה יראת שמים, עם אותם סנדלים בלויים וגינוני מתנחלים. נפרדנו, אני לבה"ד 1 והוא לחיי הלוחמים הוותיקים. קנה ג'יפ חדש, שכר דירה בחיפה והתאהב בבחורה חילונית שהפכה לחברה שלו. חודשיים לפני השחרור, אחרי שנה וחצי של שירות קבע, שובץ יוחנן למבצע "שירת הצפצפה". בלילה שבין 4 ל-5 בספטמבר 1997 הוא נהרג בלב פרדס סמוך לאנצרייה שבלבנון. מאוחר יותר קראו לזה אסון השייטת, אבל מבחינתי זה היה אסון אישי. הכוח נתקל באש ממארב, המטענים התפוצצו, מתוך 16 לוחמים שנעו על החוף נותרו רק חמישה בחיים. כשנחת כוח החילוץ, יוחנן כבר לא היה בין החיים. היינו מלאי ביטחון עצמי ששום רע לא יקרה, שבלתי אפשרי שיקרה. ואז, כשהמסוק נחת, כשהארונות הוסעו, כשהמכסה הוסר וראיתי אותו מחייך בפעם האחרונה, זה הכה בי. הבבואה שלי במראה נותצה.

תהליך ההדתה

על החשש ממפקדים דתיים למדתי לראשונה רק אחרי מבצע עופרת יצוקה, בשנת 2009. כמה חודשים לאחר שהלחימה הסתיימה, ואני השתחררתי משירות מילואים, הוזמנתי לכנס אקדמי בנושא תהליך ההדתה בצה"ל - מושג חדש מבחינתי, שפירושו הפיכת צה"ל לדתי יותר. הימים היו ימי פוסט-מבצע שנתפס כמוצלח. הרב הצבאי הראשי דאז, תא"ל אביחי רונצקי, הסתובב בין היחידות הלוחמות, ורחל אמנו הסתובבה אצל מוכרי צ'יזבטים מקצועיים שנשבעו שראו אותה מנטרלת מטענים בעזה.

מייצרי הקונספירציות חששו מהרב רונצקי ומרחל אמנו באותה מידה. הדמיון שלהם התערבב במציאות, ומעל לכול התנוססה כיפה גדולה. אני התנגדתי אז לתיאוריית ההדתה - לא מפני שלא היו הרבה מפקדים דתיים ודילמות דתיות, אלא משום שאין להם מכנה השתלטות משותף. הם ישראלים לפני שהם כל דבר אחר, כפי שהגדיר עצמו יפה כל כך רס"ן בניה שראל ז"ל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג במבצע צוק איתן בקיץ 2014. שראל גדל בקריית ארבע, בן למתנחלים, הוריד את הכיפה והתאהב בבת קיבוץ שפיים. הם עברו לתל אביב, עמדו להתחתן ואז הוא נהרג. כך היה יוחנן הילברג, שנהרג לפני שהמציאו את תהליך ההדתה. כך אחרים שחבשו כיפה ולא ידעו שהם חלק מהסטטיסטיקה.

החשש הגדול היה שהדתיים יהפכו את הרבנים למקור הסמכות שלהם, שהם יטיפו למלחמות בשם אלוהים, שישנו את האופי החילוני של הצבא. אך יותר מכול, החשש היה שהדתיים בישראל יהפכו לאליטות החדשות. אחרי שימלאו את שורות הפיקוד, הם ישתלטו על מעוזי הישראליות.

לכאורה גם אני הייתי חלק מאותו גל, אבל לא ידעתי את זה. התגייסתי לצבא עם אידיאולוגיה, אבל לא פחות מכך - עם רצון להגשמה עצמית. יחידה צבאית בישראל היא סמל סטטוס. בדיוק כפי שבחורים צעירים בקולג' משוויצים בלמבורגיני שקנו להם ההורים העשירים, כך בישראל משוויצים ביחידה שאליה מתגייסים. דתיים וחילונים מתעסקים בגיל הזה בעיקר בדימוי עצמי. שלוש שנים אחרי הגיוס, כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודַי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית.

בקיץ 2014, ערב הכניסה הקרקעית לרצועת עזה במבצע צוק איתן, פרסם מח"ט גבעתי דף קרבי למפקד. האגרת, שבה ערבב אל"מ עופר וינטר ביטויים דתיים וחילוניים, עוררה סערה גדולה. מאמרים נכתבו, דיונים כונסו, מחאות והיעלבויות הציפו את הרשתות החברתיות. לו אני במקום וינטר, הייתי מבקש ממישהו לעשות סדר באגרת. לא כל מפקד חטיבת חי"ר כותב שירה כמו דוד המלך. אבל היה באיגרת הזו ניסיון פשטני להחדיר בלוחמי גבעתי מוטיבציה להילחם. המח"ט הדתי ביקש להפיח בחייליו רוח קרב בעזרת המטען הכי חזק שהכיר. זה תפקידו של מפקד ערב לחימה. יש כאלה שעושים זאת בשירה, בצעקות "עלה קרב", בצביעת פנים, ביללות תנים (יש מנהג כזה בסיירת מטכ"ל), ויש כאלה שמגייסים למשימה את אלוקי צבאות ישראל, משל היו לוחמי דוד המלך. מה זה אומר על צה"ל? כלום. אלא שפה נכנסו תיאוריות ההשתלטות והפחד מפני הכיפה הגדולה של המח"ט.

בדומה לאלה מימין, שמדמיינים השתלטות קונספירטיבית של השמאל הפוסט-ציוני על מוקדי הכוח בישראל, כך יש בשמאל כאלה שמדמיינים את השתלטות הכיפה הסרוגה. קונספירציית המשיח. ההבדל היחיד הוא שהראשונים נמנים עם כותבי הטוקבקים, בעוד שהאחרונים כותבים מאמרים בעיתונים ובכתבי עת אקדמיים מכובדים. רובם רואים צל הרים כהרים. הדומיננטיות של הדתיים באה לידי ביטוי ביחידות קרביות מסוימות, שבהן הם מרגישים נוח יותר. בסיירת גולני אפשר למצוא הרבה חובשי כיפות סרוגות, ביחידות הנ"מ מספרם מצומצם. בגבעתי הרבה, בתותחנים מעט. בסיירת מטכ"ל המספרים עלו, לשייטת כמעט לא באו.

הכיפה לא שיחקה תפקיד במלחמות. אבל היא עוררה מלחמות פוליטיות.

שיעור לחיים

רבע לחמש בבוקר. בחוץ חשוך. אין שום דבר מושך בלעמוד באמצע ינואר על החוף בבגד ים לשחיית בוקר. אין נוף ואין את אותם פיתויים שמציע חוף הים בימים אחרים. בשעות האלה רוב העולם ישן, וחיילים, שבכל זאת מוצאים עצמם ערים, מכוסים היטב מכף רגל ועד ראש. אזרחים נורמליים מסתובבים במיטה, מתעוררים לתת בקבוק לילד. אין אורחים בים, אין מטורפים שלבושים בשעה הזאת רק בבגד ים. את הפעם הראשונה שבה נכנסים לשחיית בוקר בשייטת זוכרים היטב. הקור נצרב לשנים ארוכות. את הגוף אולי אפשר להפשיר אחרי זה במקלחת רותחת או בעזרת תנור דולק, את הזיכרונות כבר לא.

הגענו ליחידה עם היסטוריה. מגדל המים מתקופת המנדט. מבנה של ניל"י, המחתרת היהודית בתקופת המשטר העות'מאני. מבצר צלבני ומזח רומי. ואנחנו בתוך כל זה. אחרי הבוקר הראשון מגיעים אימונים נוספים: ריצות ארוכות, מסעות, פשיטות, צלילות, צניחות, הפלגות בים סוער. המון אימונים, המון זיכרונות, אבל את שחיית הבוקר הראשונה מאפסנים בראש: אדם מול ים. אדם מול עצמו.

בהתחלה, כשמגיעים ליחידה, מפחדים מהים. בהמשך לומדים לכבד אותו. יש ימים שבהם הים קובע מה יקרה ויש ימים שבהם האדם קובע. זה שיעור חשוב לחיים: לצבא, לאזרחות, לאלה שאמורים לקבל החלטות משמעותיות יותר משחיית בוקר. הפחד חשוב, כך גם האומץ להחליט, אבל הכי חשוב להבין את המינון. איזון בריא בין יכולות האדם למגבלותיו. לכל אחד יש את הים שאליו הוא צריך להיכנס כשקר בחוץ. כל אחד מתמודד מתישהו עם ההחלטה שלו. מאחורי הזיכרון הזה נמצאים בחורים צעירים שהחליטו לשרת שירות משמעותי. הם לא שונים בכך מצעירים שמתגייסים לגולני או לשריון. הם לא טובים יותר ולא תורמים יותר. הם פשוט חלק מהפסיפס שמרכיב את היכולת של מדינת ישראל להגן על עצמה.

האתגר הכי גדול בהכשרת לוחם בשייטת הוא להפוך אותו לחייל הכי מיומן ובאותה נשימה לטעת בו "הצנע לכת", את ההבנה שהוא חלק ממערכת שאין ברירה אלא להפעיל אותה בדרך הכי טובה שאפשר. עולם הערכים חשוב מעולם הלחימה. כדי להפעיל את הידיים והרגליים בקור גדול, כדי לצלול או להפליג בים סוער, צריך הרבה רוח במפרשים. 

הרוח הזאת היא התפקיד העיקרי של יחידות מיוחדות בצה"ל, ושל השייטת בפרט. להוביל כוחות אחרים, לפרוץ דרכים, לפתוח נתיבים. זה נכון בלחימה ונכון אחרי זה. את מה שנעשה בשייטת, אחרים רואים ולומדים. זו אחריות גדולה לשמש דוגמה אישית. בצבא קל להבין זאת. כשאתה רטוב וקר לך, התובנות פשוטות. בחוץ זה כנראה מסובך יותר.

הספר "בארץ לא זרועה" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". 349 עמ'