נישקת אותי והבטחת שתעזוב אותה בשבילי
לא מעט שיחות נפש הגיעו אחרי הפגישה הזאת, גם לא מעט סקס. והסקס? הוא היה אלוהי. חשבתי שהגעתי לגן עדן. "איך אפשר להרגיש ככה?" אמרת לי, כשהנשמה שלי נגעה בשלך. מסתבר שזה אכן קרה, רק עם ביקור של מלאך הנקמה
הייתי בת 16 כשנפגשנו לראשונה. ישבת ושאלתי אותך משהו, ואילו אתה הסתכלת עליי מופתע. חייכתי. אפילו ניסינו להתאהב, אבל אתה היית נסיך של הבנות ואני נסיכה של הבנים. אף אחד לא נתן לנו צ'אנס, אבל הגל של ההתאהבות בך מעולם לא עבר.
עוד בנושא:
אשתי דורשת לדעת איפה אני בכל רגע נתון
היום בו הנישואים שלי הפכו לתאגיד כלכלי
רציתי שנתחתן כדי שנאהב עד הנצח. טעיתי
נפגשנו שוב בצבא לשנייה וחצי. שנים אחרי, סיפרו לי שעברת לחו"ל. בינתיים אני הספקתי להתחתן, להתגרש ולהביא ילדים. בעזרת הפייסבוק, או בשמו השני - מאתר אהבות אבודות, נהיינו חברים שוב. וזה באמת מה שהיינו - רק חברים, סטטוסים ותמונות, עד שהחלטת לפנות אליי ולהזמין אותי לפליי-דייט עם הילדים. רק שבאותו זמן לא הבנתי שהפליי היה איתי.
ישבנו מול הים במשך שעות, ודיברנו. אמרת לי שאתה לא אוהב אותה יותר, שאין לכם כלום במשותף. חצי שנה בטיפול זוגי ואתם עדיין תקועים באותה משוואה. משהו נפתח בי לשמע הדברים הללו, ונתתי לעצמי להכיל - אחרי שנים שלא עשיתי את זה. אחר כך, נישקת אותי ואמרת שאתה מרגיש חי, ולמה לא הופעתי בחייך לפני שנים במקומה.
לא מעט שיחות נפש הגיעו אחרי הפגישה הזאת, גם לא מעט סקס. והסקס? הוא היה אלוהי. חשבתי שהגעתי לגן עדן. "איך אפשר להרגיש ככה"? אמרת לי, כשהנשמה שלי נגעה בשלך. מסתבר שזה אכן קרה, רק עם ביקור של מלאך הנקמה.
אחרי חודש בו סיפרת לי עד כמה אתה מאוהב בי, ושבחיים לא הרגשת ככה, התחלת פתאום להתקפל, להעלם, להגיד שאתה תעזוב - אבל לא עכשיו. שזה יגמור אותה, את הילדים, שאתה לא תעמוד בזה כלכלית. ואז, במקום ללכת, התחיל כדור שלג שבו לא נתת לי לעזוב. "מגיע לך מישהו אחר אבל אני אוהב אותך", אמרת לי.
טווית סביבי קורים בלתי נראים, וכשהחבל התחיל להתהדק וכשניסיתי בכל כוחי להיחלץ, אמרת לי שבגללי היחסים בינך לבינה לא ברורים, שבמקום לחשוב על המשפחה שלך אתה עסוק בי. הפלת עליי את כל המצפון השחור שלך, ואני, שהבנתי אותך, שנתתי לך מקום למרות שהגרוש שלי בגד בי, החלטתי להתקשר אליה. "הלוואי שתמותי מסרטן", כתבת לי. "יש לי ילדים, יא מטומטמת".
היום אני כבר חולה במשהו יותר גרוע מלהיות מאוהבת בך. אני שונאת את עצמי על זה שאמרתי לה, אני שונאת את העובדה שחזרתם להיות משפחה, שתוך שנייה סלחו לך על הכל. אני שונאת את עצמי על שנכנסתי לזה מלכתחילה, על שהאמנתי שכבר לא היית שם. לילות שלמים ישבתי ואכלתי את עצמי במחשבות על כך שאני יותר יפה ואמיצה ונחושה ממנה, ואיך זה ייתכן שאתה עדיין איתה? הרי אמרת שאתה לא רוצה אותה יותר!
עד שהבנתי שכדי להחלים צריך לנקות, אז החלטתי שהרעל שהוא אתה צריך לצאת. התחלתי במסע ניקוז, בלנסות להאמין שוב ברגש. הלוואי שהייתי יכולה לחזור לאותו יום בגיל 16 ופשוט להתחרט ולהסתובב. אולי הכל היה היום שונה.
לפנייה לכתב/ת 
