כך תנהלו שיחה מוצלחת עם הילדים
שיח משפחתי מורכב משאלות ותשובות. כך תעשו את זה נכון ותשאלו שאלות שיעודדו חשיבה משותפת ויסייעו לכם ולילדים לשוחח על נושאים חדשים לדבר עליהם סביב ארוחת הערב
בשיתוף אסם
המורה שלי להיסטוריה היתה נוהגת לומר על שאלות ששאלנו בכיתה: "זו שאלה מצויינת" ומיד הייתה מסבירה למה: "שאלה מצויינת היא שאלה שהמורה יודעת לענות עליה". האמנם? ומה עם השאלות שאנחנו שואלים ושואלות ילדים/ות? האם הן שאלות מצויינות? טובות? איזה סוג של שאלות אנחנו שואלים ילדים וילדות כשאנחנו למשל שואלים אותם איך היה בגן, איך קוראים ל... (ומצביעים לדוגמה על השולחן או על הפיל שמצוייר בספר). איך נשאל שאלות כך שילדים ישיבו, ויותר מזה יחשבו וישתפו אותנו בעולם שלהם ובמחשבות שלהם?
כשמסתכלים על שאלות ומבינים מה שאלה עושה נפתח לנו עולם שלם של משחקיות, חשיבה ודיאלוג עם הילדים. מה שיפה בהבחנות האלו שהן מאוד פשוטות וההשפעה שלהן על הקשר שלנו עם הילדים, הנכונות שלהם לחשוב איתנו עצומה וכך גם התרומה לביטחון שלהם במחשבות שלהם.
הנה שלוש הבחנות על קצה המזלג שכדאי לכם/ן להשתמש בהן כבר היום בארוחת ערב:
שאלה טובה
שאלה מעוררת עניין וגורמת לחשיבה. הרחבתי על זה בטור קודם שלי עם הדוגמה למה ילדים לא עונים על השאלה "איך היה היום בגן" (כי הן לא שאלות טובות) אבל הם כן יענו על שאלות כמו: איזו שאלה שאלת בגן היום? אפשר למשל, לשאול גם שאלה משחקית ומעוררת עניין: האם הגיעו פינגווינים לגן?
שאלה אמיתית
שאלה שאנחנו לא יודעים/ות את התשובה עליה. שאלה שהיא בשבילנו כיוון לדרך אבל הדרך עצמה או ה"לאן" שאנחנו הולכים אליו מאוד לא ברור. כשאנחנו שואלים ושואלות "מה זה?" או "כמה שמות יש לירח?" או אפילו "למה השמיים כחולים" אם אנחנו יודעים/ות את התשובה אנחנו לא שואלים/ות שאלות אמיתיות. קל להבין את זה אם אנחנו מוסיפים/ות לשאלה שלנו את האמירה הפשוטה "תגיד/י לי". כל דבר שאנחנו יכולים/ות לבקש "תגיד/י לי" במקום לשאול הוא לא שאלה: "תגיד לי איך קוראים לזה". אני לא אומרת שלשאול "איך קוראים לזה מיותר" אני אומרת אבל שזו לא שאלה ושאנחנו רוצים להכניס לתוך הדיאלוג שלנו עם הילדים שאלות אמיתיות. כי הן שאלות חשיבה ומייצרות דיאלוג אמיתי ושיתוף ביננו.
שאלה שמעוררת השראה
את ההבחנה האחרונה הכרתי בעקבות ספר שקראתי - "A More Beautiful Question", של וורן ברגר, שעשה לי סדר עם הבחנה נהדרת בין שאלות שמעוררות השראה לעומת שאלות שאקרא להן "בודקות" ובספר הן נקראות "חושפות". וורן ברגר מדבר על אופי השאלות שמורות ומורים שואלים בבית ספר אבל בקלות אנחנו יכולים לעשות את ההשלכה אלינו כאמהות ואבות. ההשראה בשאלות מעוררות השראה היא ההשראה לחשוב. הבדיקה בשאלות "בודקות" או חושפות" היא: מה את/ה יודע/ת? שאלות בדיקה - ובגלל זה ברגר קורא להן חושפות - יוצאות מנקודת הנחה שאני ששואלת יודעת ואני בודקת אם את/ה יודע ובגלל זה הן גורמות לילדים/ות להרגיש חשופים בעייני ברגר. במיוחד אם הם לא יודעים/ות את התשובה.
שאלות השראה, לעומת זאת, הן דיאלוגיות, מזמינות ובונות קשר וחשיבה ביחד. החשיבה נהיית המרכז, וחוסר ידע הוא רק הזמנה לחשיבה שכזו. במקום אחר בספר ברגר מביא ציטוט של תלמיד/ה כיתה ג' בבית ספר של דבורה מאייר בהארלם שמסכם בעייני את החיפוש אחר שאלות טובות, אמיתיות ומעוררות השראה, הביטחון העצמי שהוא מעניק לילדים/ות וסוג היחסים שהוא מאפשר בין מבוגרים וילדים: "מה ששונה בבית הספר הזה מבתי ספר אחרים הוא שאת (הכוונה כאן לדבורה מאייר) מתעניינת במה שאנחנו לא יודעים, לא רק במה שאנחנו יודעים".
ומהי התעניינות במה שאנחנו לא יודעים אם לא חשיבה ביחד? אם נחשוב למשל על נושא שאולי אתם רוצים לדבר היום בארוחת ערב אז במקום: "איך קוראים לנשיא ארה"ב?" תשאלו למשל "למה אנחנו צריכים נשיא?" או "אנחנו צריכים נשיא או ראש ממשלה?" או למשל במקום "בארה"ב קוראים לראש/ת המדינה נשיא/ה ובישראל..." אפשר לשאול "למה יש בישראל וארה"ב יש שמות שונים לראש/ת המדינה?" אבל באמת לשאול, אפשר לפתח או נושא שלא קשור לאקטואליה שאולי לא מעניינת את הילדים שלכם, במקום לשאול: "איך קוראים לבובה" תשאלו "למה לבובה שלך יש שם?" ומכאן "למה לנו יש שמות", "השמות שלנו ושל בובות הן אותו הדבר?" ובצורה וטון משחקי: "ומה יקרה אם אקרא לבובה שלך דינה (כשהשם שלה נניח פיצי)", ותראו שעולם שלם של מחשבות על בובות, בני אדם, זהות ושוני בינהם יפתח בפניכם.
פילוסופיית ילדים - ככה תשאלו את השאלות
פילוסופיה עם ילדים (או לילדים) היא גישה חינוכית שפותחה בארה"ב בסוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70 על ידי פרופ' מתיו ליפמן שהיה ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה ניו יורק. מתיו ליפמן סיפר כי מה שגרם לו לעזוב את החלקה לפילוסופיה ולהקים את המכון לקידום פילוסופיה לילדים ולכתוב תכנית לימודים בפילוסופיה היה תסכול. הסטודנטים שלו, כך הוא אמר, הגיעו לאוניברסיטה עם דעות מגובשות ובלי כל יכולת להסביר אותן. הוא החליט שאוניברסיטה היא גיל מאוחר מדי מכדי לשנות את יכולות החשיבה של הסטודנטים והחליט להתחיל בבי"ס. אחריו הגיעו אחרים והתחילו אפילו בגן - תחום העיסוק המרכזי שלי היום.
מה שמניע אותי הוא לא תסכול אלא המפגש והדיאלוג עם ילדים. אני עוסקת בפילוסופיה עם ילדים בגילאי 3 עד 7 כי מצאתי את המקום ואת הגיל שבו חשיבה זה כיף. חשיבה שהיא לא כיף היא בשבילי לא מעניינת ולא פלא שהילדים אומרים לנו במקרה כזה שאנחנו חופרות.
חשיבה שהיא כיף, כזאת שמשלבת סיפורים, משחק, דמיון ודיונים מרתקים עם ילדים היא הבסיס לאהבת חשיבה ולפילוסופיה. כשאני אומרת כיף, אני לא מתכוונת שחשיבה לא דורשת מאמץ, התמדה ואפילו עבודה קשה. ברור שבחשיבה מורכבת יש את כל זה. ברור ששאלות פילוסופיות שעוסקות בשאלות מהותיות וקיומיות מזמנות את כל זה. אבל כך גם קפיצה מתמשכת על טרמפולינה או כל ספורט אחר, וכך גם חדרי בריחה או חידות הגיון.
וזה בעצם סוד הקסם של פילוסופיה עם ילדים. ליצור או לאפשר דיאלוג שמזמין שאלות מורכבות, שמאפשר מאמץ, התמדה – חשיבה – ויחד עם זה הוא מעניין ומרתק את הילדים. בשנה האחרונה אני מעבירה הרצאות וסדנאות להורים בדיוק בשביל זה: כדי שנבין איך לשוחח עם ילדים באופן מעניין, מסקרן ומורכב. כדי שנגלה איך לאפשר בינינו דיאלוג שבו שאלות ומחשבות של ילדים הן בסיס לקרבה, הנאה והרפתקה שלנו ביחד. שלא נוגדר כ"חפרנים", שנכיר מה רץ לילדים בראש, שנהיה שם בשבילם כדי לגלות יחד איתם את העולם או כשהם צריכים ורוצים לחשוב יחד איתנו על שאלות מורכבות על שיש להם על עצמם ועל העולם.
הכותבת היא ד"ר לפילוסופיה, אשת חינוך, עוסקת בפילוסופיה עם ילדים וחינוך לחשיבה, יוזמת ומפתחת תוכנית פילוסופיה בגני ילדים ומעבירה הרצאות וסדנאות להורים.
פעילות "שולחן משפחתי" מקדמת את ה"ביחד המשפחתי", בין אם בארוחות ערב משותפות או בפעילויות משפחתיות, במטרה לתת כלים ליצירת חוויות מהנות ובעלות ערכים.
בשיתוף אסם
לפנייה לכתב/ת 
