כהנא צדק, רייכל פחות: אלבומים חמים לחורף

עידן רייכל - "היד החמה"

גם האלבום הזה כולל כמה קטעים יפים במיוחד, כמו שיר הנושא ו"לפני שייגמר". למעשה, אני חושד שאם אותם שירים בדיוק היו מבוצעים בידי "הפרויקט", כלומר מושרים בידי מגוון זמרים וזמרות מעולים וזוכים לעיבודים יותר עשירים ובומבסטיים - התוצאה היתה מזכירה מאוד את האלבומים הקודמים.

עוד "תווי שי " בערוץ המוזיקה של ynet:

ג'ת'רו טאל זקנים מדי לרוקנ'רול, כבר 40 שנה

בואי לאייל גולן: זיקיות מוזיקליות כחול לבן

מסוגנן, מנותק ושלנו: כשפולק עושה עלייה

קחו למשל שיר כמו "בחמש שניות", תנו אותו ל... נאמר כברה קסאי, לוו אותו במקצב אפריקאי עם נגיעות אתניות - רייכל יודע לעשות את זה מתוך שינה - וקיבלתם להיט. וזאת בדיוק הבעיה שלי עם האלבום החדש. כששמעתי שרייכל יוצא "סולו", קיוויתי שהוא עומד להסתכן, לאתגר את עצמו, לבדוק סגנונות חדשים וקצת אלטרנטיביים שלא היו עובדים במסגרת הפרוייקט.

אלבום בורגני? עידן רייכל

הסינגל "מעגלים" ענה על הציפיות האלה. אני לא מת על השיר, אבל הוא אכן הציג רייכל מעט אחר, עם הסינת' בסגנון האייטיז וכו'. אלא שמתברר שהוא חריג בתוך האלבום המלא. כי מה שקיבלנו בסוף הוא עוד אלבום של הפרויקט, רק בלי הזמרים המעולים וההפקה העשירה. רייכל הזמר לא מגיע לרמה של רייכל היוצר והמפיק. אני בטוח שגם הוא מודע לזה ולכן אם הוא כבר בוחר לבצע לבדו אלבום שלם, זה אמור להיות מיועד לסוג מסויים של שירים שלא היה להם מקום במסגרת הקריירה הרגילה שלו, כלומר הפרויקט. זה לא מה שקרה כאן, ולכן האכזבה.

מופע הארנבות של ד"ר קספר - "מנגינות"

"בוקר חדש". פשוט המנון

הוא ממשיך בגאון את המורשת של הלהקה הלא מספיק מוערכת הזאת לטעמי. כי קספר היא סוג של נס במוזיקה הישראלית: הרכב מצליח ואהוב שהתפרק, ביצע קאמבק - עד כאן, סיפור מוכר - והצליח לחזור להיות להקה אמיתית, שלא חיה על מחזור העבר, אלא פועלת באותה התלהבות ויצירתיות כמו פעם.

ב"מנגינות", להב ואורן ברזילי שכבר חצו מזמן את גיל 40, נשמעים חיוניים ואנרגטיים יותר ממרבית המוזיקאים הצעירים שפועלים פה כרגע. ומה שאני הכי אוהב אצלם זה שכל שיר שלהם נוצר מתוך מטרה להיות להיט. ככה הוא כתוב, ככה הוא מולחן, ככה הוא מופק. לא תמיד זה פוגע בול, גם באלבום הזה, אבל אחוז הפגיעות מרשים. "מנגינות", "בוקר חדש" והשיר הכי אהוב עליי כאן "שקיעה אחת אחרונה" הם פשוט המנונים, בעידן של שירים מופנמים וכאילו מיוחדים, שמתים מפחד מלהיות שלאגרים.

הקספרים. חוזרים עם אחד האלבומים המהנים של השנה(צילום: גבריאל בהרליה)

באלבום הזה נלקחה החלטה עקרונית אחת, שלטעמי מאד היטיבה אתו. החברים ויתרו על מלאכת ההפקה המוזיקלית, לטובת אורי אבני המוכשר, והתרכזו רק ביצירת השירים. גם השירים הרוויחו, וגם הצליל העשיר והעדכני (שנהיה יותר "שמן" ומחניף לאוזן. וזה לטובה, ברוב המקרים).

גלעד כהנא - "אפריקה שלי"

המושג "אלטרנטיבי" זכה אצלנו לעדנה בשנים האחרונות. אבל כבר מזמן לא ברור מה הוא אומר. היסטורית, מדובר במוזיקה שלא יוצאת לאור דרך חברת תקליטים מסודרת. בפועל, כבר כמעט אין חברות תקליטים, מה שהופך כמעט כל אלבום ישראלי לאלטרנטיבי. חלוקה אפשרית אחרת היא בין אמנים מוכרים ובעלי פז"ם לצעירים אלמונים. גם זה לא ממש רלבנטי, הרי רוב הצעירים האלמונים בישראל עושים מיינסטרים בריבוע.

לא באמת שם פס. גלעד כהנא(צילום:רונן ללנה)

אז מה זה כן אלטרנטיבי? האלבום החדש והמעולה של גלעד כהנא. יצירה של אמן מוכר, שלכאורה "יש לו מה להפסיד", אבל לא באמת שם פס ורץ על פני 18 רצועות מרתקות, לגמרי בלתי צפויות, שלא מפסיקות להפתיע.

מסימפול של ברק אובמה, דרך קטע שירה של שמעון אדף, שיר על פרח הרותם שמקריא ילד, נאומים גלעד כהנאיים טיפוסיים על אהבה, הישרדות ואושר, הברקות מענגות ("אין כזה דבר גבעתיים"), ועד לשימוש במגוון אינסופי של כלי נגינה, שאני לא בטוח שחלקם אכן קיימים (מה זה בנג'וליילי, לעזאזל? פרי לילה סוער של בנג'ו ויוקליילי?).

בואו נגיד ששיר הנושא הקליט "אפריקה שלי" שמתנגן ברדיו שלכם הוא לגמרי לא מייצג. אפשר ממש לזמזם אותו. "אפריקה שלי" האלבום הוא בדרך כלל מבריק, לפעמים מעצבן ויומרני, אבל כל הזמן מעניין. ומצחיק. ומעצבן. ומעורר מחשבה. וואו, מתברר שמוזיקה ישראלית עוד יכולה לעשות את זה.